לפני כמה שנים, מצאתי את עצמי בוהה בתמונת מחזור ישנה של סבתא שלי. לא סתם בוהה – הייתי מהופנטת. לא רק בגלל התסרוקת המוגזמת של שנות ה-50, אלא בגלל משהו בעיניים שלה. משהו מוכר. ואז זה היכה בי: ראיתי את עצמי. לא רק חיצונית, אלא משהו עמוק יותר, איזה ניצוץ פנימי. זה היה רגע מכונן שהתחיל מסע שלם של גילוי עצמי בתוך הקשר המשפחתי שלי.
תמיד חשבתי שאני יודעת מי אני. צעירה, עצמאית, יודעת מה היא רוצה. אבל כשמתחילים להתעמק בשורשים המשפחתיים, מגלים פתאום שחלקים ממה שאנחנו חושבים שהם "אנחנו" הם בעצם הד של דורות קודמים. אתם יודעים, כמו שיר שנתקע בראש ולא יודעים מאיפה הוא הגיע?
ואז עולה השאלה: האם אני באמת מי שאני חושבת שאני, או שאני פשוט תוצר של ציפיות משפחתיות, דפוסים שעברו בירושה, ואולי אפילו טראומות שלא ידעתי עליהן?
המאמר הזה הוא לא מדריך איך להיות המשפחה המושלמת. ממש לא. הוא יותר כמו מפה, לא תמיד מדויקת, למסע הזה שכולנו עוברים – המסע למצוא את עצמנו בתוך הנרטיב המשפחתי שלנו. אני מבטיחה לשתף לא רק תובנות, אלא גם כישלונות, טעויות, ותהיות שמלוות אותי בדרך. אני מקווה שזה יעזור לך למצוא קצת בהירות, ואולי גם להבין קצת יותר את עצמך.
האם ה"אני" שלי באמת שלי?
אחת התובנות הכי משמעותיות שקיבלתי הייתה מתוך הספר "It Didn't Start With You" של מארק וולין (Mark Wolynn). וולין, מומחה לטראומה בין-דורית, טוען שהרבה מהדפוסים שלנו, הפחדים, החרדות, ואפילו המחלות, יכולים להיות קשורים לטראומות שלא טופלו בדורות קודמים. אני יודעת, זה נשמע קצת "וואו וואו", אבל תחשבו על זה רגע. אם סבתא שלכם גדלה בתקופה קשה, היא העבירה לדור הבא (לאמא או אבא שלכם) מסר של הישרדות – חסכון, זהירות, חוסר אמון. ואלה, בתורם, העבירו את זה הלאה.
אני זוכרת שקראתי את הספר הזה והרגשתי כאילו מישהו פתח לי תיבת פנדורה. פתאום, דברים שהיו נראים לי "מוזרים" אצלי – כמו הפחד שלי משינויים, או הקושי שלי לבטוח באנשים – קיבלו הקשר חדש. זה לא היה "אני" באופן אישי, אלא חלק מסיפור גדול יותר.
אבל הנה הקאץ': לא כל דבר הוא טראומה בין-דורית. לפעמים, אנחנו פשוט שונים מההורים שלנו, וזה בסדר גמור! לפעמים, מה שאנחנו תופסים כ"מוזר" זה פשוט האינדיבידואליות שלנו שמבקשת ביטוי.
אז איך מבדילים בין השניים? שאלה מצוינת. לדעתי, זה מתחיל בהקשבה. הקשבה אמיתית לסיפורים המשפחתיים. לא רק למה שמספרים, אלא גם למה שלא. לטון הדיבור, לשתיקות, לרגשות שצפים כשמדברים על נושאים מסוימים.
"אבל אני לא יודעת כלום על המשפחה שלי!"
אני שומעת אתכם. הרבה פעמים, המידע המשפחתי פשוט לא זמין. סודות, טאבואים, או פשוט חוסר תקשורת יכולים להקשות על החיפוש. זה מצב מתסכל, אני יודעת. אבל גם במקרים כאלה, יש מה לעשות.
אפשר להתחיל בקטן. לדבר עם דודים, סבים, או בני משפחה רחוקים יותר. לפעמים, פיסות מידע קטנות יכולות להרכיב תמונה גדולה יותר. אפשר גם לחפש מסמכים ישנים, תמונות, מכתבים. כל אלה יכולים לתת לנו הצצה לעבר.
ויש גם את האפשרות לחקור את ההיסטוריה של האזור שבו המשפחה שלכם גדלה. מה היו האתגרים של התקופה? אילו אירועים היסטוריים השפיעו על החיים שלהם? כל אלה יכולים לתת לנו רקע להבנה של הדפוסים המשפחתיים.
אבל אני חייבת להודות – לפעמים, המידע הזה פשוט לא שם. ואז מה? אז אנחנו צריכים לסמוך על האינטואיציה שלנו. להקשיב לתחושות הבטן שלנו, ולנסות לחבר את הנקודות בעצמנו. זה לא תמיד מדויק, אבל זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות.
לשחרר את מה שלא שלי
אוקיי, מצאנו את הטראומה הבין-דורית, הבנו מאיפה הגיע הפחד משינויים. עכשיו מה? עכשיו מתחיל החלק הכי קשה – הלשחרר.
זה תהליך איטי, מלא עליות ומורדות. אין פה פתרון קסם. אבל יש כמה דברים שיכולים לעזור:
- הכרה: להכיר בכך שהדפוס הזה לא משרת אותי יותר. להגיד לעצמי: "אוקיי, הבנתי מאיפה זה הגיע, אבל אני לא חייבת להמשיך לחיות ככה".
- קבלה: לקבל את העובדה שהדורות הקודמים עשו כמיטב יכולתם בתנאים שלהם. לא לשפוט, לא לבקר, פשוט לקבל.
- בחירה: לבחור לעשות דברים אחרת. לבחור בדרך חדשה, גם אם היא מפחידה.
לדוגמה, אם גדלתם במשפחה שבה כסף היה נושא טעון, אתם יכולים לבחור ללמוד על ניהול פיננסי, לפתח מערכת יחסים בריאה עם כסף, וללמד את הילדים שלכם על זה. אתם יכולים לשבור את המעגל.
אבל זה לא קל. זה דורש מאמץ, מודעות עצמית, ולפעמים גם עזרה מקצועית. פסיכותרפיה יכולה להיות כלי מדהים בתהליך הזה. מטפל טוב יכול לעזור לכם לזהות את הדפוסים, לעבד את הרגשות, ולפתח מנגנוני התמודדות בריאים.
המסע האישי שלי
אני לא אגיד לכם שהצלחתי לשחרר את כל הדפוסים המשפחתיים שלי. אני עדיין בתהליך. אבל למדתי הרבה על עצמי, ועל המשפחה שלי. הבנתי שאני לא חייבת להיות מי שהם ציפו שאני אהיה. אני יכולה לבחור את הדרך שלי, תוך כבוד לשורשים שלי.
מה שהכי עזר לי היה להבין שאני חלק ממשהו גדול יותר. שאני לא לבד. שגם הסבים והסבתות שלי, וגם הילדים שלי, הם חלק מהסיפור הזה. ושאני יכולה לעשות בחירות שישפיעו על הדורות הבאים.
אז איפה אתם בתוך המשפחה שלכם? אני מזמינה אתכם לחשוב על זה. לחקור, לשאול, להקשיב. לזכור שזה מסע, לא יעד. ושהכי חשוב זה להיות נאמנים לעצמכם.
אני סקרנית לשמוע – אילו תובנות עולות לכם כשאתם חושבים על המשפחה שלכם? אילו דפוסים אתם מזהים? שתפו אותי בתגובות!
