ללמוד לסמוך מחדש: המסע המפותל בין שברון לב לאמון מחודש

איך לומדים לסמוך מחדש אחרי שברון לב? מסע אישי בין פחד לאמון מחודש, עם כלים פרקטיים וגישה אנושית.

---

זוכרים את הפעם הראשונה שאכלתם סושי והיה בו משהו מקולקל? לא יודעת לגביכם, אבל לי לקח שנים לחזור לזה. משהו בפחד הזה, מהחוויה המאכזבת ההיא, נשאר איתי. ככה זה גם עם אמון.

אני זוכרת את עצמי אחרי הפרידה הכואבת ההיא. כל העולם נראה לי כמו רשת של שקרים, כל חיוך כמו מסכה. "אני לעולם לא אסמוך על אף אחד שוב," הצהרתי בדרמטיות. נו, אתם יודעים, גיל 25. הבעיה היא שההצהרה הזו, במקום להגן עליי, כלאה אותי. היא מנעה ממני את החיבור האנושי, את האפשרות לאהוב שוב, את השקט הנפשי שמגיע כשאתה יודע שיש אנשים בעולם הזה שאפשר לסמוך עליהם.

אז איך יוצאים מזה? איך לומדים לסמוך מחדש, כשכל תא בגוף זוכר את הכאב של הפעם האחרונה? לא מבטיחה מתכון קסם, אבל אחרי לא מעט ניסוי וטעייה, גיליתי כמה דברים שעזרו לי. והכי חשוב – למדתי שזה אפשרי.

הבטחה רגשית: המאמר הזה הוא לא מדריך טכני, אלא שיחה מהלב. אני רוצה שתצאי ממנו עם תחושה של תקווה, של הבנה, ושל הידיעה שאת לא לבד.

הבטחה פרקטית: תגלי כלים קונקרטיים להתחיל לבנות אמון מחדש – בעצמך, באחרים, ובחיים עצמם.

צעד ראשון: להסכים להרגיש את הכאב (ואת הספק)

הדבר הראשון שלמדתי, ואולי הכי קשה, הוא שאסור לברוח מהכאב. הוא שם, הוא אמיתי, והוא צריך להשתחרר. ניסיון לדחוק אותו רק יגרום לו לבעבע מתחת לפני השטח ולהרעיל את כל מערכות היחסים העתידיות שלנו.

אבל להרגיש את הכאב זה לא אומר לשקוע בו. זה אומר לתת לו מקום, לבכות אם צריך, לכתוב על זה, לדבר על זה. זה אומר להכיר בכך שקרה משהו רע, אבל זה לא מגדיר אותנו.

"הכאב הוא בלתי נמנע, הסבל הוא בחירה," כתבה הרייט לרנר, פסיכולוגית קלינית מפורסמת (Lerner, H. G. (2017). The dance of connection: How to talk to someone when you're mad, hurt, scared, frustrated, insulted, betrayed, or desperate. Harper Paperbacks.). זה משפט שמלווה אותי כבר שנים. הכאב יגיע, אבל הבחירה להישאר שם, לתת לו לשלוט בנו, היא שלנו.

ואגב, זה בסדר גמור להרגיש סקפטיות. כל התהליך הזה נשמע כמו קלישאה ניו-אייג'ית אחת גדולה, אני יודעת. אבל תני לזה צ'אנס. מה יש לך להפסיד?

האם אני בכלל יכולה לסמוך על עצמי?

זוכרים שאמרתי שהאמון שלי התערער אחרי הפרידה? האמת היא שזה היה יותר מזה. גיליתי שאני לא סומכת על עצמי. לא סמכתי על השיפוט שלי, על האינטואיציה שלי, על היכולת שלי לבחור את האנשים הנכונים.

וזה, חברים, כבר סיפור אחר לגמרי. איך אפשר לסמוך על אחרים, אם לא סומכים על עצמנו? זה קצת כמו לנסות לבנות בית בלי יסודות.

אז איך מתחילים? מתחילים בצעדים קטנים. בלעמוד במילה שלנו לעצמנו. בלקום בזמן שהתכוונו, בלאכול את הסלט שהבטחנו, בלהגיד "לא" כשבא לנו להגיד "לא".

כל פעם שאנחנו עומדים במילה שלנו לעצמנו, אנחנו בונים לבנה קטנה בחומה של האמון העצמי שלנו. ואם אנחנו נכשלים? בסדר. זה קורה. העיקר זה לא לוותר, להמשיך לנסות, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו בתהליך.

ואם להיות כנה, היו לי לא מעט כישלונות בדרך. זוכרת את הדיאטה ההיא שהבטחתי לעצמי? ובכן, היא נגמרה די מהר בפחמימות. אבל במקום להלקות את עצמי, למדתי להסתכל על זה כעל שיעור. להבין מה השתבש, ואיך אפשר לעשות את זה אחרת בפעם הבאה.

נקודה למחשבה: האם את באמת סומכת על עצמך? האם את עומדת במילה שלך לעצמך? ואם לא, מה את יכולה לעשות כדי לשנות את זה?

להבחין בין זהירות לפחד משתק

אחרי שבנינו קצת אמון בעצמנו, אפשר להתחיל לחשוב על אמון באחרים. אבל איך עושים את זה, בלי לחזור על הטעויות של העבר? בלי להיפגע שוב?

התשובה היא לא להפוך לציניים וחשדנים. כן, צריך להיזהר. אבל יש הבדל גדול בין זהירות לפחד משתק. זהירות זה לבדוק, לברר, לשאול שאלות. פחד משתק זה לברוח, להסתתר, להימנע מכל קשר אנושי.

קראתי פעם מחקר מעניין על התפקיד של אוקסיטוצין, "הורמון האהבה", ביצירת אמון (Zak, P. J. (2012). The moral molecule: The source of love and prosperity. Penguin.). המחקר הראה שאוקסיטוצין משחק תפקיד חשוב ביכולת שלנו לבטוח באחרים, אבל הוא גם מזהיר – האמון הזה צריך להיות מותנה בהקשר.

מה זה אומר בפועל? זה אומר לא לתת את האמון שלנו בחינם. זה אומר לבחון את האנשים סביבנו, לראות איך הם מתנהגים, איך הם מדברים, איך הם מתייחסים אלינו. זה אומר לסמוך על האינטואיציה שלנו, אבל גם להשתמש בשכל הישר.

וכן, זה אומר שסביר להניח שניפגע שוב. זה חלק מהחיים. אבל הפעם, אנחנו נהיה מוכנים יותר. אנחנו נדע איך להתמודד עם זה, אנחנו נהיה חזקים יותר, ואנחנו נהיה בטוחים בעצמנו יותר.

אבל רגע, איך מבחינים בין זהירות לפחד? שאלה מצוינת! אם את מוצאת את עצמך כל הזמן מנתחת כל מילה או תנועה של האחר, אם את מרגישה חרדה מתמדת מפני האפשרות להיפגע, אם את נמנעת ממערכות יחסים חדשות – יכול להיות שאת נמצאת בשטח הפחד המשק.

התובנה המפתיעה: לפעמים, הסכנה הגדולה ביותר היא לא להיפגע, אלא להחמיץ את האפשרות לאהוב

אמון כמרחב מוגן: לבנות אותו צעד אחר צעד

אמון זה לא משהו שמקבלים או מאבדים בבת אחת. זה תהליך, זה מסע, זה בנייה הדרגתית של מרחב מוגן ביחד עם האדם השני.

התחילו בצעדים קטנים. שתפו סוד קטן, בקשו עזרה במשהו פעוט, גלו משהו אישי על עצמכם. שימו לב איך האדם השני מגיב. האם הוא מקשיב? האם הוא אמפתי? האם הוא מכבד את הגבולות שלכם?

אם התגובות חיוביות, אפשר להמשיך להתקדם. לשתף דברים יותר אינטימיים, לבקש עזרה בדברים יותר משמעותיים, לתת יותר אמון. אבל תמיד, תמיד, שימו לב לתחושות שלכם. אם משהו מרגיש לא נכון, עצרו. אל תתקדמו מהר מדי.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שסיפרתי לחברה הכי טובה שלי על החלום הכי כמוס שלי. הייתי בטוחה שהיא תצחק עליי, שהיא תחשוב שאני משוגעת. אבל היא הקשיבה, היא תמכה, היא עודדה. באותו רגע, ידעתי שאני יכולה לסמוך עליה.

אבל לא כל מערכות היחסים בנויות אותו הדבר. ולפעמים, למרות כל המאמצים שלנו, אנחנו מגלים שהאדם השני לא ראוי לאמון שלנו. וזה בסדר. זה לא אומר שאנחנו נכשלנו. זה אומר שלמדנו עוד שיעור, שאנחנו חכמים יותר, שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים ומה אנחנו לא רוצים.

לסיכום, ללמוד לסמוך מחדש זה מסע מפותל, מלא עליות ומורדות, פחדים ותקוות. אבל זה מסע ששווה לעשות. כי בסופו של דבר, אמון הוא הבסיס לכל מערכת יחסים טובה, לכל אושר, לכל חיים מלאים.

ואני? אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין נפגעת. אבל אני גם ממשיכה לנסות, להאמין, לאהוב. ואני מזמינה אותך להצטרף אליי למסע הזה.

אני באמת סקרנית – מה הצעד הבא שאת מתכוונת לעשות כדי להתחיל לסמוך מחדש?