האמת? הרבה פעמים אני מרגישה כמו להטוטנית שמנסה להחזיק באוויר יותר מדי כדורים. קריירה, זוגיות, משפחה, חברות, תחביבים… כל אחד מהם דורש את שלו, ואני? אני רק אחת.
אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שאני יודעת בדיוק מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. אישה מצליחה, קרייריסטית בטוחה בעצמה, כזו ש"הגשימה את עצמה". אבל אז החיים התחילו לקרות, והתברר שהמסלול הזה לא באמת מרגיש לי נכון. וזה היה מפחיד. כי מה קורה כשאת מגלה שהחלום שלך הוא בכלל לא החלום שלך?
זה לא שאני מזלזלת בהצלחה או בקריירה. ממש לא. אבל הבנתי שהמדד שלי להצלחה שונה. הוא קשור יותר לשמחה, לאותנטיות, ליכולת להיות אני, בלי מסכות ובלי ניסיונות לרצות אחרים. האם גם את מרגישה ככה לפעמים? אני תוהה.
המאמר הזה הוא לא מדריך "איך להיות מאושרת". ממש לא. הוא יותר כמו שיחה כנה על הדרך שלי (ואולי גם שלך) למצוא את ה"אני" האמיתי, בין כל הציפיות, הלחצים, והרעשים שמסביב. אני רוצה לחלוק איתך כמה תובנות, קצת מחקרים מעניינים, והרבה רגעים של "אופס, עשיתי טעות". כי הרי כולנו טועים, לא?
הפער בין הרצוי למצוי: כשהחיים לא מתנהלים לפי התסריט
קראתי פעם מחקר (שמצטטת אותו הפסיכולוגית החברתית ברנה בראון בספרה "Dare to Lead") על הקשר בין פרפקציוניזם לחרדה ודיכאון. התוצאות היו חד משמעיות: ככל שאנחנו מנסים להיות מושלמים יותר, ככה אנחנו סובלים יותר. זה הכה בי בעוצמה. כי אני, כמו הרבה נשים שאני מכירה, גדלתי על התחושה שאני צריכה להיות הכי טובה, הכי יפה, הכי מוצלחת. וזה מתיש!
אבל אז הבנתי משהו. הפרפקציוניזם הזה הוא לא באמת אני. הוא תוצר של ציפיות חברתיות, של תרבות שמקדשת הישגים חיצוניים על פני רווחה פנימית. ומה אם אני פשוט אשחרר? מה אם אני אתן לעצמי להיות לא מושלמת? זה היה מפחיד, אבל גם משחרר.
אבל רגע, זה לא אומר לוותר על שאיפות! זה פשוט אומר לשים את עצמך במרכז. לשאול את עצמך מה אני באמת רוצה, ולא מה מצופה ממני.
האם אושר תלוי בבחירות נכונות או בפרספקטיבה נכונה?
זוכרת שאמרתי לך שאני גם עושה טעויות? אז הנה אחת גדולה: ניסיתי לרצות את כולם. כן, גם את אלה שברור שאין סיכוי. הייתי משקיעה אנרגיה עצומה בלנסות לגרום לאנשים לחבב אותי, להסכים איתי, להעריך אותי. ואז הייתי מגיעה הביתה מרוקנת, מתוסכלת, ושואלת את עצמי "בשביל מה?"
אבל עם הזמן למדתי משהו חשוב: אי אפשר לרצות את כולם. וגם לא צריך. הדבר הכי חשוב הוא להיות נאמנה לעצמי, לערכים שלי, למה שאני מאמינה בו. ומי שלא אוהב את זה? חבל. זה לא אומר שאני לא פתוחה לשמוע דעות אחרות, אבל זה אומר שאני לא אשנה את עצמי כדי להתאים למישהו אחר.
ואת יודעת מה? ברגע שהתחלתי לחיות ככה, פתאום אנשים התחילו להעריך אותי יותר. אולי כי הם ראו שאני אמיתית, שאני לא מנסה להיות משהו שאני לא.
מקורות לא שגרתיים של השראה: מאיפה למדתי על אותנטיות?
אני מוצאת השראה במקומות הכי לא צפויים. למשל, למדתי הרבה על אותנטיות מהאופן בו חיות מתנהגות. אין להן פוזה, אין להן מסכות. הן פשוט חיות את הטבע שלהן במלואו. וזה יפה בעיניי. זה מזכיר לי שהיופי האמיתי נמצא בפשטות, בטבעיות, ביכולת להיות מי שאנחנו באמת.
אני גם אוהבת לקרוא ביוגרפיות של אנשים מעוררי השראה. אחד האהובים עליי הוא ספרו של וולטר אייזקסון על סטיב ג'ובס. אני לא מסכימה עם כל מה שהוא עשה, אבל אני מעריכה את הנחישות שלו, את היכולת שלו ללכת עם האמת שלו, גם כשזה לא היה פופולרי. אני חושבת שזה לקח חשוב לכולנו.
האם אפשר לשלב בין אותנטיות להצלחה? האם אלה בהכרח סותרים?
שאלה טובה. אני חושבת שכן. אבל זה דורש אומץ. זה דורש אומץ להיות שונה, אומץ לא להתאים, אומץ להגיד את מה שאת חושבת, גם כשזה לא נעים לאוזן. זה דורש אומץ להיות פגיעה, לחשוף את החולשות שלך, להודות בטעויות שלך.
אבל תאמיני לי, זה שווה את זה. כי ברגע שאת מתחילה לחיות באותנטיות, את פתאום מגלה עולם חדש של אפשרויות. את פתאום מושכת אלייך אנשים שמעריכים אותך באמת, אנשים שרוצים להיות בסביבתך כי את מי שאת, ולא כי את מנסה להיות מישהו אחר.
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אני לא יודעת לאן החיים ייקחו אותי. אבל אני יודעת דבר אחד: אני אמשיך לנסות להיות נאמנה לעצמי. אני אמשיך ללמוד, לגדול, ולצחוק על הטעויות שלי. ואני מקווה שגם את תעשי את אותו הדבר.
אז מה את אומרת? איזה חלק במסע שלך הכי מאתגר אותך כרגע? אני כאן כדי להקשיב.
