אני זוכרת את עצמי יושבת סביב שולחן החג, מגלגלת עיניים. עוד נאום תודה מייגע, עוד רשימת מכולת של דברים שכבר יש לנו. האמת? זה הרגיש לי מזויף, כמו עוד משימה שצריך לסמן עליה וי. אבל אז הבנתי משהו – תודה אמיתית היא לא רשימה, היא נקודת מבט. והיא יכולה לשנות הכל במשפחה שלנו.
חשבתם פעם למה אנחנו מתקשים להגיד תודה, באמת להרגיש אותה, דווקא לאנשים הכי קרובים אלינו? זה כאילו אנחנו מצפים מהם ליותר, כאילו האהבה שלהם מובנת מאליה. טעות! אגב, מחקרים מראים שאחת הסיבות העיקריות לקונפליקטים במשפחה היא תחושה של חוסר הערכה (למשל, מחקר של Gottman Institute על תקשורת זוגית, שמדבר על חשיבות הביטוי של חיבה והערכה). אנחנו כל כך עסוקים בלראות מה חסר, שאנחנו שוכחים להעריך את מה שיש.
אז מה עושים? לא מדובר בעוד טקס שצריך לסמן עליו וי. ממש לא. מדובר בתהליך פנימי.
התחילו בקטן, התמידו בגדול
אני התחלתי לכתוב כל ערב שלושה דברים שאני מודה עליהם. לא דברים גרנדיוזיים, אלא את הדברים הקטנים – את החיוך של הבת שלי, את הקפה של הבוקר, את החיבוק של בן הזוג. זה היה קשה בהתחלה, אני מודה. אבל אחרי כמה ימים התחלתי לשים לב לדברים שלא שמתי לב אליהם קודם. התחלתי לראות את היופי בפשטות, את הנסים הקטנים של היומיום.
פסקת מחשבה קצרה: זה לא קל להודות כשקשה. כשהבית בוער, כשכולם רבים, כשמרגישים שאף אחד לא מבין. אבל דווקא אז, התודה היא כמו אוויר לנשימה.
אבל לא הסתפקתי בזה. רציתי להכניס את התודה למשפחה שלי. רציתי שהילדים שלי יגדלו בתודעה של הכרת תודה, ולא בתחושה של מגיע לי. אז התחלנו לשחק "משחק התודה" בארוחת הערב. כל אחד בתורו אומר שלושה דברים שהוא מודה עליהם באותו יום. בהתחלה זה היה קצת מביך, אבל אחרי כמה פעמים זה הפך להרגל. פתאום שמעתי את הילדים שלי אומרים דברים כמו "אני מודה על זה שאמא הכינה לי את האוכל האהוב עלי" או "אני מודה על זה שאח שלי עזר לי בשיעורי בית". הלב שלי התמלא.
הכישלון הוא חלק מהדרך
היו גם כישלונות, כמובן. היו ימים ששכחתי לגמרי מהמשחק, היו ימים שהילדים סירבו לשתף פעולה. היו ימים שבהם הרגשתי שאני היחידה שמנסה. אבל לא ויתרתי. המשכתי להזכיר, המשכתי לעודד, המשכתי לתת דוגמה אישית. לא ציפיתי לשינוי מיידי, ידעתי שזה תהליך.
רגע של שקיפות: אני לא גורו לאושר. אני אמא כמו כולן, עם ימים טובים וימים רעים. אבל אני מאמינה בכוח של התודה, ואני יודעת שאם אני אתחיל, גם אחרים יצטרפו.
אחת התובנות הכי מפתיעות שלי הייתה דווקא ממקור לא צפוי – פודקאסט על מיינדפולנס. המאזינה סיפרה שהיא התחילה להודות על הדברים הכי מעצבנים במשפחה שלה – על הצעקות של הילדים, על הוויכוחים עם בן הזוג, על הבלאגן בבית. זה נשמע לי מטורף בהתחלה, אבל אז הבנתי את הרעיון – להודות על הדברים שמעצבנים אותנו זה להודות על החיים עצמם, על האנשים שאנחנו אוהבים, על האתגרים שמלמדים אותנו. זה לא אומר שאנחנו אוהבים את הצעקות והבלאגן, אבל זה אומר שאנחנו בוחרים להסתכל על הטוב שבהם.
וזה בדיוק מה שניסיתי לעשות. במקום להתלונן על זה שהילדים רבים, התחלתי להודות על זה שיש לי ילדים. במקום להתעצבן על הבלאגן בבית, התחלתי להודות על זה שיש לי בית. זה לא קסם, זה לא פותר את כל הבעיות, אבל זה משנה את הגישה. ושינוי גישה יכול לשנות הכל.
אז מה הלאה?
אני לא יודעת מה יעבוד בשביל המשפחה שלכם, אבל אני יודעת שאם תתחילו לחפש את הטוב, אתם תמצאו אותו. אל תצפו לשינוי מיידי, תהיו סבלניים, תהיו נדיבים. ותזכרו – תודה אמיתית היא לא משהו שאנחנו עושים, היא משהו שאנחנו בוחרים להיות.
ולסיום, שאלה אחת למחשבה: מה הדבר הראשון שאתם מודים עליו היום?
