אני זוכרת את הרגע הזה כמו אתמול. גל ענק של אהבה שטף אותי כשחבקתי את התינוקת שלי בפעם הראשונה. אבל בין האושר הצרוף, לחשתי לעצמי "עכשיו זהו, החיים שלי נגמרו". נשמע דרמטי? אולי. אבל זה היה האמת שלי.
האמת המרה היא שאף אחד לא ממש מכין אותך לשינוי העצום הזה. כולם מדברים על הלילות הלבנים, על החיתולים, על האוכל. אבל אף אחד לא מדבר על האובדן. אובדן הזהות שלך, אובדן החופש, אובדן היכולת לעשות מה שאת רוצה, מתי שאת רוצה. חשבתי שאני יודעת הכל על אמהות, קראתי ספרים, דיברתי עם חברות... אבל שום דבר לא הכין אותי למציאות.
חשבתי שאני אהיה סופר-אמא. זאת שמבשלת ארוחות גורמה, מנקה את הבית, עובדת במשרה מלאה ועדיין נשארת סבלנית ומחייכת. איך צחקתי על עצמי אחר כך.
היום, אני יודעת שאמהות היא לא תחרות. היא מסע אישי, מלא עליות ומורדות, טעויות ותיקונים. והכי חשוב, הבנתי שאי אפשר למלא כוס ריקה.
האם אפשר להיות אמא טובה בלי לדאוג לעצמך?
התשובה היא חד משמעית - לא. מחקרים רבים מראים קשר ישיר בין רווחה נפשית של האם לבין התפתחות תקינה של הילד. (לדוגמה, מחקר שפורסם בכתב העת "Journal of Family Psychology" הראה שאמהות הסובלות מדיכאון אחרי לידה מתקשות ליצור קשר רגשי עם ילדיהן). אבל איך עושים את זה? איך מוצאים את הזמן והכוחות לדאוג לעצמך כשאת כל כך עסוקה בטיפול בילדים?
אני אספר לכם משהו שלמדתי בדרך הקשה: זה לא אגואיסטי לדאוג לעצמך, זה חיוני.
הטעות הכי גדולה שעשיתי (ואולי גם את עושה):
ההנחה שאם אני לא מקריבה את כל כולי למען הילדים שלי, אני אמא פחות טובה. זה שקר. שקר שהחברה מכתיבה לנו, שקר שגורם לנו להרגיש אשמות על כל רגע שאנחנו לא מקדישות לילדים.
אגב, פעם שמעתי פסיכולוגית שאמרה: "ילדים מעדיפים הורים שמחים על פני הורים מושלמים". זה נשמע לי הגיוני.
אז מה עושים?
- מפסיקים להשוות: האינסטגרם מלא בתמונות מושלמות של משפחות מאושרות. תזכרו שזה רק הצגה. לכל אחת יש את הקשיים שלה, את המאבקים שלה. תתמקדו במסע האישי שלכן, ולא במה שאחרות עושות.
- מבקשים עזרה: זה בסדר לבקש עזרה. זה לא אומר שאתן חלשות או לא מסוגלות. זה אומר שאתן חכמות ומבינות שאתן לא יכולות לעשות הכל לבד. תבקשו עזרה מבן הזוג, ממשפחה, מחברים, או אפילו משירותי בייביסיטר.
- מוצאים זמן לעצמכן: גם אם זה רק 15 דקות ביום. תקראו ספר, תעשו מדיטציה, תלכו להליכה, תשמעו מוזיקה, תעשו כל דבר שגורם לכן להרגיש טוב.
- סולחות לעצמכן: תפסיקו להיות שיפוטיות כלפי עצמכן. כולנו עושות טעויות. תלמדו מהן ותמשיכו הלאה.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שיש ימים שאתן מרגישות שאתן לא יכולות יותר. אבל תזכרו שאתן לא לבד. יש עוד מיליוני אמהות בעולם שמרגישות בדיוק כמוכן.
טיפ קטן ממקור לא צפוי (הכלב שלי!):
תסתכלו על הכלב שלכם. הוא ישן, משחק, אוכל, ומקבל אהבה. הוא לא מרגיש אשם על זה שהוא לא עובד או עושה משהו מועיל. הוא פשוט חי את הרגע. תלמדו ממנו.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות אשמות על זה שאתן לוקחות זמן לעצמכן, תזכרו: אתן לא רק אמהות, אתן גם נשים. ויש לכן זכות לדאוג לעצמכן.
אני עדיין לא מושלמת. אני עדיין עושה טעויות. אבל אני לומדת כל יום מחדש. ואני יודעת שאני אמא טובה יותר בזכות זה שאני דואגת גם לעצמי.
אולי הסוד הכי גדול באמהות הוא להבין שהאושר שלך לא בא על חשבון האושר של הילדים שלך, אלא מזין אותו. תחשבו על זה.
אני סקרנית לשמוע - מה הדבר הכי חשוב שלמדתן על עצמכן כאמהות? שתפו אותי בתגובות!
