אני זוכרת את עצמי יושבת מול ההורים שלי, מתוסכלת עד עמקי נשמתי. שוב הריב הזה, שוב אותן מילים, שוב התחושה שאף אחד לא מבין אותי. הרגשתי כמו סירה קטנה בים סוער, בלי מצפן ובלי עוגן.
מאז, הבנתי משהו חשוב: משפחה צריכה עוגנים רגשיים. נקודות אחיזה יציבות שמחזיקות אותנו גם כשהרוחות נושבות חזק. אבל מה הם העוגנים האלה בדיוק? ואיך בונים אותם? זה לא תמיד מה שחושבים...
אני אסביר.
מה זה בכלל "עוגן רגשי"?
עוגן רגשי הוא כל דבר במשפחה שנותן תחושת ביטחון, שייכות ויציבות. זה יכול להיות טקס קבוע, מסורת, ערכים משותפים, או אפילו סתם הדרך שבה אנחנו מדברים אחד עם השני. העוגנים האלה הם כמו שורשים עמוקים שמחזיקים את המשפחה מחוברת, גם כשיש מחלוקות או קשיים.
פעם חשבתי שעוגנים רגשיים זה רק "לעשות כיף ביחד". אבל אז קראתי את הספר המעולה של ד"ר ג'ון גוטמן, "שבעת העקרונות לנישואים מצליחים", והבנתי שזה הרבה יותר מזה. זה גם איך אנחנו מתמודדים עם קונפליקטים, איך אנחנו תומכים אחד בשני ברגעים קשים, ואיך אנחנו יוצרים מרחב בטוח שבו אפשר להיות פגיעים ואותנטיים.
אז מה מחזיק אותנו יחד באמת?
הטעות הנפוצה: "משפחה מאושרת" מול משפחה אמיתית
כולנו רוצים משפחה "מושלמת", אבל האמת היא שאין דבר כזה. (ואם יש, אני רוצה לדעת את הסוד!) משפחה אמיתית היא משפחה עם קשיים, עם ריבים, עם רגעים של תסכול. אבל גם עם אהבה, תמיכה והרבה צחוק.
אחת הטעויות שאני עשיתי בתחילת דרכי כאמא הייתה לנסות ליצור אווירה "מאושרת" כל הזמן. ניסיתי להדחיק כל רגש שלילי, להימנע מקונפליקטים, ולהציג חזות מושלמת. אבל זה לא עבד. זה רק יצר מתח ותסכול, כי זה לא היה אמיתי.
הנה תובנה קטנה: משפחה בריאה זה לא משפחה בלי בעיות, אלא משפחה שיודעת איך להתמודד איתן.
איך בונים עוגנים רגשיים אמיתיים?
אז איך יוצרים את העוגנים האלה? הנה כמה רעיונות שאספתי מניסיון אישי, ממחקרים פסיכולוגיים (כמו אלה של ד"ר אדוארד ט. וולש על חוסן משפחתי) וסתם, משיחות עם חברות:
- תקשורת פתוחה וכנה: זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה הבסיס להכל. תדברו על מה שמפריע לכם, על מה שמפחיד אתכם, על מה שמשמח אתכם. תקשיבו אחד לשני באמת, בלי לשפוט ובלי להפריע. למדתי את זה בדרך הקשה – אחרי שנים של הדחקה וכעס.
- טקסים ומסורות: זה יכול להיות ארוחת שישי קבועה, טיול שנתי, או סתם ערב סרט משפחתי. הטקסים האלה יוצרים תחושת שייכות ויציבות, ומזכירים לנו שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. אני זוכרת איך בתור ילדה חיכיתי בקוצר רוח לארוחת החג אצל סבתא, זה היה העוגן שלי.
- זמן איכות: זה לא משנה כמה אתם עסוקים, תמיד תמצאו זמן איכות אחד עם השני. זה יכול להיות 10 דקות של שיחה לפני השינה, או סוף שבוע שלם ביחד. העיקר שתהיו שם אחד בשביל השני, בלי הסחות דעת.
- גבולות ברורים: גבולות נותנים תחושת ביטחון ויציבות, ומלמדים אותנו על כבוד הדדי. תגדירו מה מקובל ומה לא מקובל במשפחה שלכם, ותקפידו על זה. זה לא תמיד קל, אבל זה חשוב.
- הכרה ברגשות: אל תנסו להדחיק או לבטל רגשות שליליים. תנו מקום לכל הרגשות, ותלמדו איך להתמודד איתם בצורה בריאה. תזכרו שאפשר להרגיש גם כעס וגם אהבה באותו הזמן.
- סליחה: כולנו טועים, וחשוב לדעת לסלוח אחד לשני. סליחה משחררת אותנו מכעס ומטינה, ומאפשרת לנו להתקדם הלאה. זה אולי הדבר הכי קשה, אבל גם הכי חשוב.
אגב, גיליתי משהו מפתיע: לא תמיד צריך "להמציא" עוגנים רגשיים חדשים. לפעמים, כל מה שצריך זה לשים לב לדברים הקטנים שכבר קיימים במשפחה שלנו, ולהעריך אותם.
מה הדבר הקטן הזה שאתם יכולים להעריך היום?
מקורות לא שגרתיים: משחקי ילדות ככלי לחיבור
פעם שמעתי פסיכולוגית שאמרה שהמשחקים שאנחנו משחקים בתור ילדים יכולים ללמד אותנו הרבה על עצמנו ועל המשפחה שלנו. בהתחלה הייתי סקפטית, אבל אז התחלתי לחשוב על זה יותר לעומק.
אני זוכרת שבמשפחה שלי תמיד שיחקנו "מחבואים". זה היה משחק פשוט, אבל הוא לימד אותי על אמון, על פחד ועל שמחה. הוא גם יצר זיכרונות משותפים שעד היום מחממים לי את הלב.
אז אולי שווה לחזור למשחקים של פעם, ולראות מה הם יכולים ללמד אותנו על עצמנו ועל המשפחה שלנו. אולי תגלו עוגנים רגשיים חבויים שחיכו רק להתגלות.
לא הכל ורוד: מגבלות וסיכונים
חשוב להבין שלבנות עוגנים רגשיים זה לא תהליך קל או מהיר. זה דורש עבודה קשה, סבלנות ונכונות להשתנות. וגם אז, אין שום ערובה להצלחה.
לפעמים, למרות כל המאמצים שלנו, המשפחה שלנו פשוט לא מצליחה להתגבר על הקשיים. במקרים כאלה, חשוב לפנות לעזרה מקצועית. טיפול משפחתי יכול לעזור לנו לזהות את הבעיות ולמצוא דרכים חדשות להתמודד איתן.
הנה האמת: לא תמיד אפשר "לתקן" הכל. לפעמים, כל מה שאפשר לעשות זה לקבל את המציאות ולמצוא דרכים לחיות איתה.
אני מודה, גם אני נכשלתי לא פעם. היו רגעים שבהם הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת יותר, שזה גדול עליי. אבל אז נזכרתי בעוגנים הרגשיים שלי, באנשים שאוהבים אותי ותומכים בי, וזה נתן לי כוח להמשיך.
אז מה הם העוגנים הרגשיים שלכם? מה מחזיק אתכם יחד גם בסערה? אני באמת רוצה לדעת. אולי נלמד מזה משהו חדש, ביחד.
