אוי, כמה פעמים מצאתי את עצמי שם. שולחת רמזים כמו יונה עם מכתב אהבה, ומקבלת... כלום. נאדה. וואקום. הוא פשוט לא מבין. ואז מגיעה ההלקאה העצמית – אולי אני לא ברורה? אולי הוא לא מעוניין? אולי אני צריכה להיות יותר ישירה?
אז הנה משהו שאולי יפתיע אותך: זה לא תמיד קשור אלייך, או אליו. זה יותר מורכב מזה.
רמזים – קוד סודי או סתם רעש רקע?
פעם קראתי מחקר (אני מצטטת הפוך על הפוך, מודה) שאמר משהו כמו "רמזים הם אמצעי תקשורת יעיל רק אם שני הצדדים מבינים את אותו הקוד". גאוני, לא? אבל תחשבי על זה – הרמזים שלך הם כמו סיסמאות סודיות שרק את מכירה. את בטוחה שהוא מכיר את השפה הזו?
אני זוכרת פעם שיצאתי עם מישהו שהיה לו תחביב מוזר – איסוף בולים. ניסיתי לרמוז לו שאני אוהבת מוזיקה חיה, אז סיפרתי לו על הלהקה החדשה שגיליתי. חשבתי שאולי הוא יציע ללכת להופעה. מה קיבלתי? הרצאה של חצי שעה על בולים עם תמונות של מלחינים. תסכול? אנדרסטייטמנט.
אבל אז הבנתי – הוא לא היה אנטיפת. הוא פשוט לא קלט. העולם שלו היה בולים, לא מוזיקה חיה. והרמזים שלי נפלו על אוזניים ערלות.
אז מה עושים? מדברים. באמת.
אני יודעת, אני יודעת. זה נשמע מובן מאליו. אבל תחשבי כמה פעמים ניסית לרמוז במקום להגיד. אני מודה, הייתי אלופה בזה. פעם ניסיתי לרמוז לבן זוג שלי שאני רוצה מתנה ליום הולדת – השארתי פתוח את אתר תכשיטים בעמוד ספציפי, ליד הטלפון שלו. יום הולדת הגיע, קיבלתי... גרביים.
אז למדתי. שיחה ישירה, בלי פחד. "אני רוצה ללכת להופעה של הלהקה הזו", "הייתי ממש רוצה תכשיט ליום הולדת". מפחיד? אולי. אבל יעיל? חד משמעית כן.
למה זה כל כך קשה להיות ישירה?
כאן מגיע החלק הפסיכולוגי. אולי פחד מדחייה? אולי רצון להיות "נשית" ולא "תובענית"? אולי פשוט התרגלנו לשחק את המשחק הזה של הרמזים והניחושים?
האמת, זה קשה להשתנות. זה דורש אומץ לחשוף את הרצונות שלנו בצורה ברורה. אבל תחשבי על זה – כשאת ישירה, את נותנת לו הזדמנות אמיתית להכיר אותך ולענות על הצרכים שלך.
תקשורת ישירה היא לא סימן לחולשה. היא סימן לביטחון עצמי.
מקורות מפתיעים (או: מה למדתי מסדרת טלוויזיה)
אני יודעת, זה נשמע קצת הזוי, אבל בסדרה "האנטומיה של גריי" (כן, אני מודה, צופה אדוקה) הייתה דמות שאמרה פעם משהו כמו "אל תצפי שאנשים יקראו לך את המחשבות. תגידי מה את רוצה". זה נשמע פשוט, אבל זה שינה לי את הדרך שבה אני מתקשרת עם אנשים.
וגם, יש מחקרים שמראים שאנשים שמתקשרים בצורה ישירה נוטים להיות יותר מאושרים ומסופקים במערכות היחסים שלהם. (למשל, מחקרים בתחום הפסיכולוגיה החיובית שמדברים על חשיבות האותנטיות והביטוי העצמי).
אז מה עכשיו?
אז בפעם הבאה שאת מרגישה שהוא לא קולט, עצרי רגע. שאלי את עצמך: האם אני באמת ברורה? האם אני נותנת לו הזדמנות להבין?
ואם התשובה היא לא, תנסי משהו אחר. תנסי לדבר. תנסי להיות ישירה. תנסי לתת לו את הקרדיט שהוא מסוגל להבין.
ואם גם זה לא עובד? אולי הוא פשוט לא האדם הנכון בשבילך. אבל לפחות תדעי שניסית הכל.
שאלה למחשבה: האם אנחנו מלמדות את עצמנו לצפות שאחרים יקראו את המחשבות שלנו, במקום לבטא את עצמנו בצורה ברורה? האם זה משרת אותנו, או פוגע בנו?
