אני זוכרת את הפעם הראשונה שנשארתי לבד עם הילדה שלי. היא הייתה בת חודשיים, ואני, אחרי לילות לבנים וחוסר שינה כרוני, הרגשתי כמו אסטרונאוטית שנחתה על כוכב לא מוכר בלי מדריך הפעלה. חשבתי שאני צריכה להיות סופר-אמא, לעשות הכל מושלם, להספיק עבודה, בית, חברים, וגם, איך שהוא, לישון. צחקתי בקול רם עכשיו, נכון?
אז זהו, שזה לא עבד. בכלל.
האמת היא? התרסקתי. מנטלית, פיזית, רגשית. ניסיתי לאזן הכל, ופשוט נפלתי מהכיסא. ואז הבנתי משהו חשוב – איזון הוא מיתוס. במיוחד בהורות יחידנית.
אז מה כן?
גמישות. וטיפה כאוס יצירתי.
הורות יחידנית היא ריקוד סולו מורכב. אין פרטנר לחלוק איתו את המשקל, אין כתף להישען עליה כשקשה. אבל יש גם חופש מוחלט לעצב את הריקוד הזה כמו שמתאים לנו.
מה עושים כשאין שני הורים? ממציאים את עצמנו מחדש.
קחו לדוגמה את נושא המשמעת. כולנו יודעים שחשוב להציב גבולות, אבל איך עושים את זה כשאתם גם השוטר הטוב וגם השוטר הרע? מחקרים מראים (ראו למשל את המאמר של פרופ' רות גולן על הורות יחידנית, או את המחקרים של ד"ר ענת שושני על חוסן במשפחות חד-הוריות) שילדים להורים יחידניים דווקא מצליחים לפתח עצמאות ואחריות אישית מוקדם יותר. אולי זה קשור לעובדה שהם צריכים לקחת חלק פעיל יותר בניהול הבית, אולי זה קשור ליכולת של הורה יחידני לתת יותר תשומת לב אישית, ואולי זה פשוט קשור לזה שאנחנו חייבים לסמוך עליהם קצת יותר.
מצד שני, לפעמים אני מרגישה שאני נכנעת מהר מדי. האם אני מפנקת אותה יותר מדי בגלל שאני מרגישה אשמה? האם אני מורידה רף כי אני עייפה מדי? האמת? כן. לפעמים.
ואז מה?
אז אני מזכירה לעצמי שאני עושה הכי טוב שאני יכולה. ושאני לא צריכה להיות מושלמת. ואז אני פונה לחברות שלי, לאחיות שלי, לאמא שלי, ומודה שאני צריכה עזרה. כי הורות יחידנית היא לא משימה ליחיד. זה כפר שלם שצריך לגדל ילד.
הסוד הוא לא להיות הכל בשביל הילד, אלא למצוא את הכפר שימלא את החללים.
אבל איך מוצאים את הכפר הזה? זו כבר שאלה אחרת לגמרי.
אני אתן לכם טיפ קטן – תתחילו במקומות הכי לא צפויים. אני מצאתי קהילה מדהימה של הורים יחידניים דרך קבוצת פייסבוק של מגדלי חתולים. נכון מוזר? אבל שם, בין תמונות של חתולים חמודים, מצאתי אנשים שמבינים אותי, שמזדהים עם הקשיים שלי, ושיודעים להרים כשאני נופלת. (ואגב, לא מעט מחקרים מראים שבעלי חיים, ובמיוחד חתולים, תורמים לבריאות הנפשית שלנו - בונוס!)
אגב, מה שגיליתי זה שהרבה פעמים הכישלונות שלנו הם דווקא נקודות הפריצה הכי גדולות.
אני זוכרת פעם ששכחתי את יום ההולדת של הבת שלי. כן, קראתם נכון. שכחתי. יום. ההולדת. שלה. הרגשתי כמו האמא הכי גרועה בעולם. אבל אז, אחרי שהדמעות התייבשו, ישבנו ביחד והחלטנו להמציא מסורת יום הולדת חדשה – יום הולדת הפוך! כל שנה, ביום ההולדת שלה, אנחנו עושות בדיוק את מה שהיא לא רוצה לעשות. שנה אחת הלכנו למוזיאון (היא שונאת מוזיאונים), שנה אחרת אכלנו רק ירקות (היא חובבת ג'אנק פוד ידועה), ושנה אחרת בילינו את כל היום בניקיון הבית (נו, הבנתם את הרעיון). זה הפך לבדיחה פרטית שלנו, לזיכרון משותף, לסיפור שגרם לנו לצחוק ביחד.
וזה, בסופו של דבר, מה שהכי חשוב. לא האיזון המושלם, לא הסדר המופתי, לא הילד המחונך ללא רבב. אלא הקשר. החום. האהבה.
הורות יחידנית היא לא חצי הורות. היא הורות שלמה, עם קצת יותר אתגרים וקצת יותר גמישות.
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שאתם קורסים, תזכרו שאתם לא לבד. תנשמו עמוק. תבקשו עזרה. ותזכרו שמותר לכם לטעות. מותר לכם להיות לא מושלמים. מותר לכם להרגיש.
אבל הכי חשוב? תסמכו על האינסטינקטים שלכם. אתם יודעים הכי טוב מה הילד שלכם צריך. גם אם זה אומר לזרוק את כל הספרים על הורות לפח ולהמציא את הכל מחדש.
בסופו של דבר, הילדים שלנו לא יזכרו אם הבית היה נקי או מבולגן. הם יזכרו אם היינו שם בשבילם.
אז מה דעתכם? האם יש עוד "סודות" להורות יחידנית שלא גילינו? שתפו אותי בתגובות!
