אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עמדתי במטבח, מוקפת בערימות של כביסה נקייה (סוג של נקייה, אחרי שהילד החליט שהמכונת כביסה היא בריכת שחייה), הילדים צועקים ברקע מריבים על צעצוע ששניהם רצו בו בדיוק באותו רגע, ואני… פשוט פרצתי בצחוק. לא צחוק היסטרי של משוגעת, אלא צחוק משחרר, כאילו מישהו לחץ על כפתור ה"שחרר". כי הבנתי משהו חשוב: אני אמא לא-מושלמת, וזה בסדר גמור.
תמיד חשבתי שאמהות אמורה להיות עניין של תכנון, ארגון וביצוע מושלם. קראתי את כל הספרים, עקבתי אחרי כל הבלוגים, הקשבתי לכל העצות. אבל אז הגיעו הילדים, והכל התהפך. גיליתי שהחיים עם ילדים הם כאוס מוחלט, בלתי צפוי ו…מדהים.
אבל איך עושים את המעבר הזה? איך מפסיקים לרדוף אחרי השלמות המדומה הזו ומתחילים ליהנות מהמסע המטורף הזה שנקרא אמהות?
הפסיכולוגיה של השלמות: למה אנחנו כל כך רוצות להיות מושלמות?
לפני שנצלול לפתרונות, חשוב להבין את השורש של הבעיה. למה אנחנו מרגישות את הצורך הזה להיות מושלמות? ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מסבירה בספריה "מתנות הנפש השלמה" שהרצון לשלמות הוא לרוב מנגנון הגנה. אנחנו חושבות שאם נהיה מושלמות, נהיה חסינות מפני ביקורת, שיפוטיות ובושה.
אבל האמת היא הפוכה. הרדיפה אחרי שלמות רק מעצימה את הפחדים שלנו ומגבירה את החרדה. "השלמות היא אשליה, והיא גורמת לנו לתחושת ריקנות תמידית", אומרת ד"ר בראון. אז למה לבזבז אנרגיה על משהו שהוא בלתי אפשרי מלכתחילה?
איך הפכתי לאמא לא-מושלמת (ולמה זה הדבר הכי טוב שקרה לי)
אני חייבת להודות, לקח לי זמן להפנים את זה. בהתחלה ניסיתי נואשות לשלוט בכל פרט בחיי. תפריטים מתוכננים בקפידה, שעות שינה קבועות, פעילויות העשרה אינסופיות. אבל אז הגיעה המציאות וטרפה את הקלפים. מחלות, לילות ללא שינה, התקפי זעם באמצע הסופר.
אחד הרגעים המשמעותיים ביותר היה כשהבן שלי, שהיה אז בן שלוש, צייר על הקיר בסלון. במקום לצעוק או להעניש, פשוט התיישבתי לידו והצטרפתי אליו. ציירנו יחד, צחקנו, ולימדתי אותו איך לנקות אחרי זה (בערך). הבנתי שמערכת היחסים שלי איתו חשובה יותר מכל קיר נקי.
מאז התחלתי להרפות. הפסקתי להשוות את עצמי לאמהות אחרות באינסטגרם, הפסקתי להתנצל על כל פשלה קטנה, והתחלתי להתמקד במה שחשוב באמת: להיות שם בשביל הילדים שלי, לתת להם אהבה ותמיכה, וליהנות מהרגעים הקטנים.
מקורות לא שגרתיים: שיעורים שלמדתי מסופר הסאטירה אפרים קישון
אחד הדברים שעזרו לי לשחרר היה לקרוא את הטורים של אפרים קישון. דווקא מכותב הומוריסטי, שלא עסק ישירות בענייני הורות, למדתי הרבה על החיים עצמם. הוא תיאר את האבסורד היומיומי בצורה כל כך מצחיקה ומדויקת, שזה גרם לי להבין שהחיים הם לא תמיד רציניים, ושמותר לצחוק על עצמך ועל הטעויות שלך.
קישון כתב פעם: "אם אינך יכול לגרום למישהו לאהוב אותך, גרם לו לשנוא אותך - בכל מקרה הוא יחשוב עליך". זה אולי נשמע קיצוני, אבל זה גרם לי לחשוב: אולי עדיף להיות אמא אותנטית ולא מושלמת, שאולי לא תמיד עושה הכל נכון, אבל הילדים שלה יודעים בדיוק מי היא, מאשר אמא מושלמת ומרוחקת, שאף אחד לא באמת מכיר.
איך ליישם את הפילוסופיה הלא-מושלמת: טיפים פרקטיים
אז איך עושים את זה בפועל? הנה כמה טיפים שלמדתי בדרך הקשה:
- תורידו את הרף: במקום לשאוף לשלמות, תשאפו למספיק טוב. תזכרו ש"מספיק טוב" הוא לרוב מצוין.
- תסלחו לעצמכן: כולנו טועות. העיקר ללמוד מהטעויות ולהמשיך הלאה.
- תבקשו עזרה: אל תפחדו לבקש עזרה מבן הזוג, מחברים, ממשפחה, או מאנשי מקצוע. אתן לא צריכות לעשות הכל לבד.
- תמצאו זמן לעצמכן: זה אולי נשמע אגואיסטי, אבל זה הכרחי. אם לא תדאגו לעצמכן, לא תוכלו לדאוג לאחרים.
- תצחקו: צחוק הוא תרופה נהדרת. תמצאו את ההומור בתוך הכאוס היומיומי.
אבל הנה טוויסט בעלילה: למדתי שדווקא הויתור על הרצון לשליטה הוא מה שמאפשר לי להחזיר לעצמי שליטה מסוימת על החיים. איך זה יכול להיות? כשמשחררים, מפסיקים לבזבז אנרגיה על מאבקים חסרי תוחלת, ומתפנה מקום לדברים החשובים באמת.
לא סוף פסוק: המסע הלא-מושלם רק התחיל
אני עדיין לומדת. אני עדיין טועה. אני עדיין מרגישה אשמה לפעמים. אבל אני כבר לא נותנת לזה להשתלט עליי. אני יודעת שאני אמא לא-מושלמת, ואני גאה בזה.
ואתן? איפה אתן במסע הזה? אני ממש אשמח לשמוע את המחשבות והחוויות שלכן. אולי ביחד נוכל למצוא עוד דרכים ליהנות מהכאוס המדהים הזה שנקרא אמהות.
