אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי עד כמה אני גרועה בהקשבה. הייתי בטוחה שאני מקשיבה מעולה! הנהנתי, אמרתי "אני מבינה", אפילו שאלתי שאלות המשך... אבל אז בן הזוג שלי אמר לי משהו שגרם לי להחסיר פעימה: "את שומעת את המילים, אבל את לא שומעת אותי." וואו. זה צרב.
האמת? הוא צדק. הייתי עסוקה מדי בלנסות להיות "מקשיבה טובה" - ליישם טכניקות, להראות אמפתיה - שכחתי את הדבר הכי חשוב: להיות שם באמת. לשמוע לא רק את מה שאומרים, אלא גם את מה שלא. להבין את הכאב, את השמחה, את הפחד מאחורי המילים.
מאז אותו רגע, יצאתי למסע ללמוד להקשיב באמת. והמסע הזה שינה לי את החיים. לא רק את היחסים שלי, אלא גם את הדרך שבה אני מתקשרת עם אנשים בעבודה, עם המשפחה, אפילו עם עצמי.
אז, למה ההקשבה כל כך חשובה? ולמה נראה שאבדנו את היכולת הזו?
הקשבה היא לא רק נימוס, היא כוח
תחשבו על זה רגע: כמה פעמים יצא לכם להיות בשיחה שבה הרגשתם שאף אחד לא באמת מקשיב לכם? שכולם רק מחכים לתורם לדבר? זה מתסכל, נכון? זה גורם לנו להרגיש לא נראים, לא מוערכים, לא מובנים.
לעומת זאת, תחשבו על הפעם האחרונה שמישהו באמת הקשיב לכם. איך זה גרם לכם להרגיש? מובנים? חשובים? אולי אפילו קצת פחות בודדים?
הקשבה אמיתית היא מתנה. היא כוח. היא מאפשרת לנו ליצור קשרים עמוקים יותר, להבין אחד את השני טוב יותר, ולפתור בעיות בצורה יעילה יותר. כפי שמציינת בריאן ר. ליטל, פסיכולוגית חברתית, בספרו "Me, Myself, and Us: The Science of Personality and Well-Being", הבנה אמיתית של הזולת היא הבסיס לחברה מתפקדת.
אבל למה אנחנו כל כך גרועים בזה?
"אבל אני מקשיב!" - על מלכודות ההקשבה המודרנית
אני שומעת אתכם. אתם אומרים, "אבל אני מקשיב! אני שומע מה שאנשים אומרים!" ואני מאמינה לכם. אבל יש הבדל גדול בין לשמוע לבין להקשיב.
- הפרעות קשב דיגיטליות: בעידן של התראות בלתי פוסקות, הודעות קופצות, וים של מידע שמציף אותנו מכל הכיוונים, קשה מאוד להתרכז בדבר אחד לאורך זמן. (מחקרים מראים שתוחלת הקשב שלנו קצרה יותר משל דג זהב. עצוב, אבל אמיתי.)
- הצורך להגיב: אנחנו כל כך עסוקים בלנסח את התגובה שלנו, שאנחנו מפספסים את מה שהאדם השני אומר. אנחנו מקשיבים כדי להגיב, ולא כדי להבין.
- הטיה אישורית: אנחנו נוטים להקשיב רק למה שמאשר את הדעות שלנו, ולהתעלם ממה שסותר אותן. זה חוסך לנו קונפליקטים קוגניטיביים, אבל זה גם מונע מאיתנו ללמוד ולגדול.
- ה"אני יודע הכי טוב": תסמונת נפוצה במיוחד, שגורמת לנו להניח שאנחנו כבר יודעים מה האדם השני הולך להגיד, ולכן אנחנו לא טורחים להקשיב עד הסוף.
האם אתם מזהים את עצמכם באחת מהמלכודות האלה? אני בטוחה שכן. כולנו נופלים בהן מדי פעם.
אז מה עושים?
ללמוד להקשיב מחדש: מדריך (לא) מושלם
אני לא הולכת לתת לכם פה רשימה של "10 טיפים להקשבה מושלמת". כי אין דבר כזה. הקשבה היא לא טכניקה, היא דרך חיים. היא דורשת מאיתנו להיות נוכחים, פתוחים, ופגיעים.
אבל הנה כמה דברים שעזרו לי בדרך:
- תתרגלו נוכחות: לפני שאתם מתחילים שיחה, קחו רגע לנשום עמוק ולהתחבר לעצמכם. שימו בצד את הטלפון, את המחשבות, את הדאגות. פשוט היו שם.
- הקשיבו עם כל החושים: הקשיבו לא רק למילים, אלא גם לטון הדיבור, לשפת הגוף, להבעות הפנים. שימו לב למה שלא נאמר.
- תשאלו שאלות פתוחות: במקום לשאול שאלות שמובילות לתשובות "כן" או "לא", שאלו שאלות שמזמינות את האדם השני לשתף יותר. לדוגמה, במקום לשאול "האם נהנית בסרט?", שאלו "מה הכי אהבת בסרט?".
- תשקפו את מה ששמעתם: כדי לוודא שהבנתם נכון, חזרו על מה שהאדם השני אמר במילים שלכם. לדוגמה, "אז את אומרת שאת מרגישה מתוסכלת מהמצב בעבודה?".
- תאפשרו שקט: אל תפחדו משקט. לפעמים, השקט הוא המקום שבו קורים הדברים הכי חשובים. תנו לאדם השני זמן לחשוב, לעבד, להרגיש.
- הכי חשוב: תהיו אמיתיים: אל תנסו להיות "מקשיבים טובים". פשוט תהיו אתם. תהיו סקרנים, אמפתיים, אנושיים.
הקשבה זה לא תמיד נעים (וזה בסדר)
אני חייבת להודות: הקשבה לא תמיד קלה. לפעמים, זה כואב. לפעמים, זה מעורר בנו רגשות לא נעימים. לפעמים, זה גורם לנו להבין דברים על עצמנו שלא רצינו לדעת.
אבל דווקא ברגעים האלה, ההקשבה היא הכי חשובה. דווקא כשאנחנו מרגישים לא בנוח, דווקא כשאנחנו רוצים לברוח, זה הזמן להישאר שם, להקשיב, להבין.
כי בסופו של דבר, הקשבה היא לא רק כלי לשיפור יחסים. היא כלי לשיפור החיים. היא מאפשרת לנו להתחבר לעצמנו, לאחרים, ולעולם שסביבנו בצורה עמוקה ואותנטית יותר.
המסע רק התחיל...
אני עדיין לומדת להקשיב. אני עושה טעויות, אני מתבלבלת, אני מתעצבנת. אבל אני גם משתפרת. ואני מאמינה שאם אני יכולה, גם אתם יכולים.
אז מה השאלה שנותרה? איך אתם יכולים להקשיב יותר טוב? אני מזמינה אתכם לשתף בתגובות את המחשבות, התובנות, והאתגרים שלכם בנושא. אולי יחד, נוכל למצוא את הדרך חזרה לאמנות האבודה הזו.
