אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני ואמא שלי מדברות שפות שונות. לא מבחינה מילולית, כן? שתיהן עברית, אבל בכל פעם שהיא ניסתה לתת לי עצה, שמעתי רק ביקורת. וכל פעם שניסיתי להסביר לה את העולם שלי, היא שמעה זלזול. תסכול אמיתי.
מלחמות הבית האלה, וואו, הן יכולות להיות מתישות. יותר גרוע – הן יכולות להרגיש כמו כישלון אישי. כאילו אנחנו פשוט לא מסוגלים לאהוב כמו שצריך. אבל רגע, מה אם אני אגיד לך שיש דרך אחרת? דרך שבה ריבים הופכים להיות הזדמנות לחיבור עמוק יותר?
אני לא אומרת שזה קל. ממש לא. זה מצריך עבודה, מודעות עצמית והרבה מאוד סבלנות. אבל בעיניי, זה שווה את זה. כי בסופו של דבר, המשפחה שלנו היא המקום הכי חשוב בעולם.
אז איך עושים את זה? איך מגיעים להפסקת אש אמיתית במלחמות הבית?
הצעד הראשון: להבין את שפת הריב
כולנו רבים אחרת. חלקנו צועקים, חלקנו שותקים, חלקנו בוכים, וחלקנו פשוט מתנתקים. פרופ' ברנה בראון, בספרה "Dare to Lead", מדברת על חשיבות הזיהוי של הדפוסים שלנו ושל הצד השני. היא קוראת לזה "לחיות באומץ". וזה מתחיל בהבנה עצמית.
תשאלו את עצמכם: מה קורה לי בגוף כשאני מתחילה להתרגז? איזה מחשבות רצות לי בראש? ואיך אני מגיבה?
אצלי, למשל, אני מתחילה לדבר מהר מדי. וכל מילה יוצאת לי כמו חץ. לא נעים. לקח לי שנים להבין את זה.
ומה לגבי הצד השני? מה הטריגרים שלהם? איך הם מגיבים? האם הם זקוקים למרחב? או אולי לחיבוק? (כן, גם באמצע ריב).
הסוד המפתיע: הקשבה פעילה (גם כשקשה)
אוקיי, אז הבנו את השפה. עכשיו צריך ללמוד להקשיב. אבל לא סתם להקשיב כדי לחכות לתורי לדבר. להקשיב כדי להבין. להקשיב באמת.
זה נשמע פשוט, אבל זה אחד הדברים הכי קשים בעולם. במיוחד כשאנחנו כועסים. אבל אם נצליח לרגע אחד לשים בצד את הצורך להיות צודקים, ולנסות להיכנס לנעליים של הצד השני, דברים יכולים להתחיל להשתנות.
אני זוכרת פעם, בריב עם בן הזוג שלי, שהוא התחיל לדבר על משהו שמאוד הכעיס אותי. והאינסטינקט הראשוני שלי היה לקטוע אותו ולתקוף בחזרה. אבל אז, רגע לפני שהמילים יצאו לי מהפה, נזכרתי בעצה של אימי (אירוני, לא?). היא תמיד אומרת: "תנשמי, נעמה. תנשמי".
נשמתי. הקשבתי. ובפעם הראשונה, באמת שמעתי אותו.
איך עושים הקשבה פעילה?
- תנו מבט: שדרו עניין.
- תשאלו שאלות: תבהירו נקודות לא ברורות.
- תשקפו: חזרו על מה ששמעתם כדי לוודא שהבנתם נכון.
- אל תשפטו: תנסו להבין, לא להעביר ביקורת.
זה לא תמיד עובד. וזה בסדר.
בואו נהיה כנים, לפעמים פשוט אי אפשר להקשיב. לפעמים אנחנו כל כך מוצפים ברגשות, שכל מה שאנחנו רוצים זה לברוח. וזה בסדר גמור.
במקרים כאלה, חשוב לקחת פסק זמן. להתרחק מהסיטואציה. ללכת לעשות משהו שאנחנו אוהבים. לנשום עמוק. ורק אחרי שנרגעים, לחזור ולנסות לדבר שוב.
ד"ר ג'ון גוטמן, חוקר מוביל בתחום הזוגיות, מדבר על "תיקון ניסיונות". זה אומר שאנחנו צריכים לנסות לתקן את הנזק שנגרם במהלך ריב. לפעמים זה אומר להתנצל. לפעמים זה אומר להודות בטעות. ולפעמים זה אומר פשוט להגיד "אני אוהב אותך".
התובנה המפתיעה: ריבים הם לא כישלון, הם הזדמנות
אוקיי, אז אולי זה נשמע קצת קיטשי, אבל אני באמת מאמינה בזה. ריבים הם לא סימן רע. הם סימן שאכפת לנו. הם סימן שאנחנו מנסים.
הם הזדמנות ללמוד על עצמנו, על האנשים שאנחנו אוהבים, ועל מערכות היחסים שלנו. הם הזדמנות לצמוח.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם במלחמה ביתית, תנסו לזכור את זה. תנשמו עמוק. תקשיבו. ותזכרו שגם אחרי הסערה, תמיד תזרח השמש.
ואולי, רק אולי, תגלו שהריב הזה דווקא קרב אתכם יותר.
אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי זה נשמע כמו עסקה לא רעה בכלל. ואתם? מה למדתם מהריבים שלכם? אשמח לשמוע בתגובות!
