אני זוכרת את הפעם הראשונה שנתתי לבת שלי, אלה, טאבלט ביד. הייתי מותשת, אחרי לילה לבן, והיא הייתה קצת יותר מדי אנרגטית. חשבתי לעצמי, "מה כבר יכול לקרות? זה רק חצי שעה של שקט".
אוי, כמה שטעיתי.
מאז, המסכים הפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. מהר מאוד מצאתי את עצמי נאבקת: מצד אחד, אני רוצה שהיא תהיה חלק מהעולם הטכנולוגי המתקדם, אבל מצד שני, אני מפחדת לאבד אותה לתוך המסך הזה לנצח. האם אני היחידה שמרגישה ככה?
אז, איך אנחנו, ההורים, מנווטים את הדרך הזאת? איך אנחנו מגדלים ילדים שמחוברים לעולם, אבל לא שבויים בתוכו?
(הבטחה: אנחנו לא הולכים לדבר על כמה המסכים רעים. נדבר על איך להשתמש בהם בצורה טובה. יותר חשוב, איך להישאר מחוברים לילדים שלנו, גם כשהם מחוברים למכשיר שלהם.)
הסוד הוא לא בכמה, אלא באיך.
אני אתחיל בווידוי: אני לא טכנופובית. אני אוהבת טכנולוגיה. אני כותבת את המאמר הזה במחשב נייד, אחרי הכל! אבל יש הבדל עצום בין להשתמש בטכנולוגיה ככלי לבין לתת לה להשתלט על החיים שלנו.
ד"ר ג'ני רדסקי, חוקרת התפתחות ילדים ומחברת הספר "Screenwise: Helping Kids Thrive (and Survive) in Their Digital World", טוענת (Radasky, 2016) שאחד הדברים הכי חשובים זה להיות מעורבים. לא רק לקבוע חוקים, אלא להבין מה הילדים שלנו עושים אונליין.
אבל איך עושים את זה בלי להיות "ההורים המציקים"?
הנה מה שעבד בשבילנו, ולמה:
- "ערבי משחקים דיגיטליים": אחת לשבוע, אנחנו בוחרים משחק וידאו או אפליקציה ביחד ומשחקים כמשפחה. זה לא רק כיף, זה גם מאפשר לי לראות מה מושך אותה, ומה גורם לה להתרגש. גיליתי דרך זה שהיא ממש אוהבת משחקי פאזל שמלמדים אותה דברים חדשים. (אני מודה, גם אני נהניתי!)
- שיחות על מה שהם רואים: אני שואלת את אלה על הסרטונים שהיא צופה בהם ביוטיוב. לא כדי לבקר, אלא כדי להבין. "מה אהבת בסרטון הזה? מה גרם לך לצחוק? האם זה נראה לך אמיתי?". השאלות האלה פותחות דלת לשיחה הרבה יותר עמוקה על ערכים, על השפעה חברתית, ועל איך לא ליפול בפח של מידע שקרי.
ואז הגיעה הפתעה: לא רק שאלה למדה מזה, גם אני. הבנתי כמה תכנים חינוכיים ואיכותיים יש שם, אם רק יודעים איפה לחפש.
רגע, אבל מה עם זמן מסך מוגבל? זה עדיין חשוב?
ברור שכן. אבל למה זה חשוב? זה לא רק עניין של "להגן על העיניים שלהם". זה עניין של לאפשר להם לפתח כישורים חברתיים, ללמוד לשחק בלי גירויים חיצוניים, להיות יצירתיים.
מקור מהאתר של ארגון הבריאות העולמי (WHO) ממליץ על הגבלת זמן מסך לילדים קטנים, ומתן דגש על פעילויות גופניות ואינטראקציה חברתית (World Health Organization, 2019). אבל ההמלצה הזו לא צריכה להיות חוק ברזל. היא צריכה להיות נקודת מוצא לשיחה.
- "בנק זמן מסך": אנחנו נותנים לאלה "בנק" של זמן מסך שבועי. היא יכולה להשתמש בו איך שהיא רוצה, אבל ברגע שהוא נגמר, הוא נגמר. זה מלמד אותה אחריות וניהול זמן.
- "אזורי חופש ממסכים": בחדר השינה ובזמן הארוחות, אין מסכים. זה זמן למשפחה, לשיחה, לקריאה, או סתם לשקט.
האמת הלא נוחה: אף שיטה לא מושלמת.
יהיו ימים שאני ארגיש שאני נלחמת בטחנות רוח. יהיו ימים שהיא תבכה כי נגמר לה הזמן. יהיו ימים שאני אתן לה קצת יותר זמן מסך רק כדי שיהיה לי קצת שקט.
וזה בסדר.
הכישלונות האלה הם חלק מהמסע. הם מזכירים לי שאני לא רובוט, וגם הילדה שלי לא. אנחנו לומדים ביחד, צעד אחרי צעד.
הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שחיבור אמיתי לא קורה דרך חוקים ומגבלות, אלא דרך שיחה, הקשבה, והבנה. זה אומר להכיר את העולם שלהם, גם אם הוא נראה לנו זר לפעמים.
אז בפעם הבאה שהילד שלכם מבקש עוד קצת זמן מסך, אל תמהרו להגיד "לא". תשאלו אותו, "מה אתה רוצה לראות? בוא נראה ביחד".
אולי תגלו משהו חדש. ואולי, תגלו מחדש את הילד שלכם.
מה אתם חושבים? איך אתם מתמודדים עם האתגר הזה של גידול ילדים בעידן המסכים? אני ממש רוצה לשמוע את הסיפורים שלכם.
