אוקיי, בואו נדבר על זה רגע. על ההורים האלה, שאוהבים אותנו הכי בעולם, אבל לפעמים... גורמים לנו לרצות לברוח לאי בודד. אתם יודעים, ההורים שמתערבים, מייעצים (גם כשלא ביקשנו), ומצפים שנחיה את החיים בדיוק כמו שהם חושבים שנכון. אני זוכרת תקופה שהייתי בטוחה שהטלפון שלי מצותת, אחרת איך הם יודעים בדיוק מתי אני הכי לחוצה בעבודה כדי להתקשר ולשאול אם אכלתי מספיק ירקות?
אז נכון, קל להגיד "פשוט תתעלמי", אבל זה לא עובד, נכון? כי אחרי הכל, אלה ההורים שלנו. אנחנו אוהבים אותם, ואנחנו רוצים לשמור על יחסים טובים איתם. אבל אנחנו גם רוצים לחיות את החיים שלנו, בקצב שלנו, ועם ההחלטות שלנו. אז מה עושים?
הטעות הנפוצה שכולנו עושים (ואיך להימנע ממנה)
אני חושבת שהטעות הכי גדולה שאנחנו עושים היא להיכנס למלחמות כוח. אנחנו מנסים להוכיח להם שאנחנו צודקים, שהם טועים, שהם לא מבינים. אבל זה כמעט תמיד נגמר בצעקות, דמעות ותסכול הדדי. כי ההורים שלנו לא מנסים להרוס לנו את החיים, הם מנסים להגן עלינו. הם רוצים שנהיה מאושרים, שהכל יהיה בסדר. הבעיה היא שהם חושבים שהם יודעים הכי טוב מה זה "בסדר".
אז איך יוצאים מהלופ הזה?
מקור ראשון: התיאוריה של ד"ר מורי בוון על דיפרנציאציה
ד"ר מורי בוון, פסיכיאטר וחוקר משפחה, פיתח תיאוריה שנקראת "תיאוריית המערכות המשפחתיות". אחד המושגים המרכזיים בתיאוריה הזו הוא "דיפרנציאציה" - היכולת שלנו להפריד בין הרגשות והמחשבות שלנו, ולקבל החלטות שמבוססות על מה שנכון לנו, ולא על מה שההורים שלנו מצפים מאיתנו. (Bowen, M. (1978). Family therapy in clinical practice. Jason Aronson.)
זה נשמע קצת מורכב, אבל בפועל זה אומר שאנחנו צריכים ללמוד להגיב להורים שלנו ממקום שקול, ולא ממקום רגשי.
אז איך עושים את זה בפועל?
- תשקפו את הרגש: במקום להתווכח, נסו לשקף את הרגש שעומד מאחורי הדאגה שלהם. למשל, אם אמא שלכם מתקשרת כל יום לשאול אם אכלתם, אפשר להגיד לה: "אמא, אני מבינה שאת דואגת לי, ואני מעריכה את זה. אני מבטיחה לך שאני אוכלת, ואני אעדכן אותך אם יהיה משהו."
- תציבו גבולות ברורים: חשוב להציב גבולות ברורים לגבי מה אתם מוכנים לקבל ומה לא. זה יכול להיות קשה, אבל זה הכרחי לשמירה על השפיות שלכם. למשל, אם אתם לא רוצים שהם יתערבו לכם בבחירת בן הזוג, אפשר להגיד להם: "אני מאוד אוהב/ת אתכם, אבל אני מבקש/ת שתסמכו עליי בבחירות שלי בתחום הזה."
- תזכירו להם את הכוחות שלכם: הורים לפעמים נוטים לשכוח שאנחנו כבר מבוגרים מסוגלים לדאוג לעצמנו. תזכירו להם את כל הדברים הטובים שעשיתם, את ההצלחות שלכם, את היכולת שלכם להתמודד עם אתגרים. זה יעזור להם להרגיש יותר בטוחים בכם, ופחות צורך להתערב.
"אבל מה אם הם לא מקשיבים?" - התמודדות עם הורים עקשנים
כן, יש הורים שקשה יותר להתמודד איתם. הורים שלא מוכנים לקבל את הגבולות שלנו, הורים שחושבים שהם תמיד יודעים הכי טוב. מה עושים במקרה כזה?
מקור שני: תקשורת לא אלימה - כוחה של האמפתיה
התקשורת הלא אלימה, גישה שפותחה על ידי הפסיכולוג ד"ר מרשל רוזנברג, מלמדת אותנו איך לתקשר עם אחרים בצורה שמבוססת על אמפתיה, כבוד והבנה הדדית. (Rosenberg, M. B. (2015). Nonviolent communication: A language of life. PuddleDancer Press.)
הרעיון המרכזי הוא להתמקד בצרכים שלנו ושל הצד השני, במקום להאשים או לבקר.
- הקשיבו להם באמת: נסו להבין מה עומד מאחורי ההתערבות שלהם. מה מפחיד אותם? מה הם חושבים שהם יודעים שאנחנו לא יודעים? ברגע שתבינו את הצרכים שלהם, יהיה לכם קל יותר למצוא פתרון שמתאים לכולם.
- דברו ממקום של "אני": במקום להגיד "אתם תמיד מתערבים לי", תגידו "אני מרגיש/ה חנוק/ה כשאתם מתערבים לי בהחלטות שלי." זה גורם לצד השני להיות יותר פתוח להקשיב.
- חפשו פתרונות יצירתיים: אולי אפשר למצוא דרך לתת להם תחושה של מעורבות, בלי שהם ישלטו לכם בחיים. למשל, אפשר להתייעץ איתם על נושאים מסוימים, אבל להשאיר לעצמכם את הזכות להחליט בסופו של דבר.
ההודאה שלי: איפה אני טעיתי (ולמדתי)
אני זוכרת תקופה שניסיתי "לנתק מגע" מההורים שלי. חשבתי שאם אני פשוט אפסיק לענות לטלפונים ואמנע מלהיפגש איתם, הם יבינו את הרמז. אבל זה רק החמיר את המצב. הם הרגישו דחויים ופגועים, וההתערבות שלהם רק גברה. רק אחרי שהתחלתי לדבר איתם בצורה פתוחה וכנה, הצלחתי ליצור מרחב בריא יותר בינינו.
הניתוק הוא לא הפתרון. החיבור, בצורה הנכונה, הוא המפתח.
אבל הכי חשוב לזכור - מדובר בתהליך. זה לא משהו שקורה בן לילה. יהיו עליות ומורדות, יהיו רגעים של תסכול, אבל בסופו של דבר, אם תתמידו, תוכלו ליצור מערכת יחסים בריאה ומאוזנת עם ההורים שלכם, בלי לאבד את עצמכם בדרך.
אז, מה אתכם? איזו התערבות של ההורים הכי מטריפה אתכם? שתפו אותי בתגובות! אני מבטיחה להקשיב (ולא לשפוט 😉).
