תמיד דמיינתי את עצמי כהורה סבלני, רגוע, כזה שמדבר בגובה העיניים ולא צועק. הורה שיודע להקשיב באמת, שמבין את הצרכים של הילד שלו לפני שהם בכלל מביעים אותם במילים. הורה שמחנך מתוך שמחה ואהבה, לא מתוך לחץ וחרדה.
ואז... הפכתי לאמא.
בואו נודה בזה, הורים לא נולדים מושלמים. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, תוך כדי כאוס, תוך כדי לילות בלי שינה וקפה קר. ואני, לפחות אני, גיליתי שהפער בין ההורה שרציתי להיות לבין ההורה שאני בפועל – הוא תהום פעורה.
אני זוכרת מקרה ספציפי, כשהבת שלי, אז בת שלוש, סירבה ללבוש את המעיל שלה ביום חורף מקפיא. ניסיתי לדבר איתה, להסביר לה, לשכנע אותה. כלום לא עזר. בסוף, איבדתי את הסבלנות וצעקתי עליה.
מבט התדהמה והפחד בעיניים שלה חרץ לי את הלב. ברגע הזה הבנתי – נכשלתי. הפכתי בדיוק להורה שלא רציתי להיות.
אבל רגע, האם זה באמת כישלון? או הזדמנות ללמידה?
המסכה של ההורה המושלם: למה אנחנו בכלל שואפים לשם?
כולנו רוצים להיות ההורים הכי טובים שאנחנו יכולים להיות, אבל לעיתים קרובות אנחנו נופלים בפח של פרפקציוניזם. אנחנו רואים תמונות באינסטגרם של משפחות מושלמות, קוראים מאמרים על שיטות חינוך "מהפכניות", ומרגישים שאנחנו חייבים לעמוד בסטנדרטים האלה.
אבל האמת היא, שאין דבר כזה הורה מושלם. יש רק הורים שמנסים. הורים שעושים טעויות, לומדים מהן וממשיכים הלאה.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על החשיבות של חמלה עצמית. היא טוענת שאנחנו צריכים לדבר אל עצמנו באותה חמלה שאנחנו מפגינים כלפי אחרים. (Brené Brown). "כשאנחנו מתביישים, אנחנו מפסיקים להיות מי שאנחנו", היא אומרת. וזה נכון גם לגבי הורות. כשאנחנו מתביישים בטעויות שלנו, אנחנו מפסיקים להיות הורים אותנטיים.
אז איך יוצאים מהמעגל הזה? איך מפסיקים להלקות את עצמנו ומתחילים ללמוד מהטעויות שלנו?
להוריד הילוך: להקשיב באמת, בלי שיפוטיות
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי הוא להקשיב לילדים שלי באמת. לא רק לשמוע את המילים שלהם, אלא להבין את הרגשות שמסתתרים מאחוריהן.
למשל, כשבת שלי בוכה שהיא לא רוצה ללכת לגן, אני לא ישר אומרת לה "תפסיקי להתבכיין, זה כיף בגן". במקום זה, אני מנסה להבין מה קורה שם. האם היא מרגישה לבד? האם היא מפחדת ממשהו? האם היא מתגעגעת אליי?
אבל רגע, מה אם אני עצמי עייפה וחסרת סבלנות? מה אם אני צריכה להספיק מיליון דברים לפני שאנחנו יוצאים מהבית?
התשובה היא, שגם אז אפשר למצוא רגע אחד קטן של הקשבה. אפשר פשוט להגיד "אני שומעת שקשה לך, אני מבינה אותך". לפעמים זה כל מה שהילד צריך.
טיפ שלקחתי מתוך הספר "הילד הממושמע" של ד"ר הרווי קארפ, הוא להשתמש בשיטת ה-5S (Swaddling, Side/Stomach Position, Shushing, Swinging, Sucking). השיטה הזו, שמיועדת במקור לתינוקות, מלמדת אותנו להרגיע את הילדים שלנו באמצעות חיקוי של הסביבה שהם הכירו ברחם. (Happiest Baby) . אני מצאתי שהשיטה הזו עובדת גם עם ילדים גדולים יותר – לפעמים כל מה שהם צריכים זה קצת חום ותשומת לב.
אבל מה אם אני עצמי צריכה קצת חום ותשומת לב?
למצוא את האיזון: לדאוג לעצמנו כדי שנוכל לדאוג לאחרים
אחת הטעויות הכי גדולות שאנחנו עושים כהורים היא לשכוח לדאוג לעצמנו. אנחנו כל כך עסוקים בילדים שלנו, שאנחנו שוכחים שיש לנו צרכים משלנו.
אבל האמת היא, שאנחנו לא יכולים למלא כוס ריקה. אם אנחנו לא דואגים לעצמנו, אנחנו לא יכולים לדאוג לאחרים.
אז מה זה אומר לדאוג לעצמנו? זה יכול להיות כל דבר שעושה לנו טוב – לקרוא ספר, לעשות אמבטיה חמה, לצאת להליכה בטבע, או סתם לשבת בשקט ולשתות קפה.
היו תקופות שהרגשתי אשמה על כך שאני מקדישה זמן לעצמי. הרגשתי שאני צריכה להיות כל הזמן עם הילדים שלי, שאני צריכה להספיק הכל.
אבל אז הבנתי – כשאני דואגת לעצמי, אני הופכת להורה טובה יותר. אני יותר סבלנית, יותר רגועה, יותר נוכחת.
וזה נכון גם לגבי הזוגיות שלנו. אנחנו כל כך עסוקים בילדים שלנו, שאנחנו שוכחים את בן/בת הזוג שלנו.
אבל הזוגיות שלנו היא הבסיס של המשפחה שלנו. אם הזוגיות שלנו חזקה, גם המשפחה שלנו חזקה.
אז מה עושים? איך מוצאים זמן לדאוג לעצמנו ולזוגיות שלנו?
האמת העירומה: ההורה שאני היום, וההורה שאני עוד אהיה
אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. אני לא יודעת אם אני אצליח להיות ההורה שתמיד רציתי להיות.
אבל אני יודעת דבר אחד – אני אמשיך לנסות. אני אמשיך ללמוד, אני אמשיך לעשות טעויות, ואני אמשיך לקום מהן.
אני לא מושלמת, וזה בסדר. כי האמת היא, שאף אחד מאיתנו לא מושלם.
השאלה היא לא אם אנחנו מושלמים, אלא אם אנחנו מנסים.
אז מה איתך? איך המסע שלך בהורות נראה? אילו אתגרים עומדים בפנייך? ואילו תובנות גילית בדרך? שתפי אותי, אני כאן כדי להקשיב.
