האמת? פחדתי. פחדתי מהמסכים, פחדתי מהטיקטוק, מהסנאפצ'ט, מכל האפליקציות האלה שנראו לי כמו חור שחור שישאב את הילדים שלי פנימה. זוכרים את זה? את הפחד הזה?
אני זוכרת שיחה עם חברה, אמא לשלושה, שהבנתי ממנה לראשונה את גודל הבורות שלי. היא אמרה לי: "נעמה, המסכים הם לא האויב. הניתוק הוא האויב". ואז, בום. משהו נפל לי.
המאמר הזה הוא לא מדריך מושלם לאיך לגדל ילדים בעידן הדיגיטלי. הוא יותר מסע משותף. מסע של למידה, של טעויות, של הפתעות ובעיקר - של חיבור. חיבור אמיתי, עמוק, אנושי. הבטחה רגשית? הקלה. הבטחה פרקטית? כלים להתמודד.
למה אנחנו כל כך מפחדים?
לפני שהטכנולוגיה השתלטה לנו על החיים, פחדנו ממשהו אחר. לפני הטלוויזיה, פחדנו מהרדיו. לפני הרדיו, פחדנו מהספרים! זה טבעי לפחד מהלא נודע, מהשינוי. אבל הפחד הזה, אם לא נשלוט בו, עלול להרחיק אותנו מהילדים שלנו.
מצד שני, חשוב להבין שהפחד שלנו הוא לא לגמרי מופרך. מחקרים מראים על קשר בין שימוש מוגבר במסכים לבין בעיות קשב וריכוז, חרדה חברתית וירידה באיכות השינה (Twenge, J. M., & Campbell, W. K. (2018). Increases in adolescent depression, suicide, and related problems after 2010 and links to screen time: A systematic review. Cognitive Therapy and Research, 42(5), 633-654.). אבל, וזה אבל גדול – המחקרים האלה לא מראים סיבה ותוצאה חד-משמעית. הם מראים קשר. והקשר הזה, הוא כבר סיפור אחר.
המסך כמשקף: מה הילד באמת מחפש?
אז מה הילדים שלנו מחפשים במסכים? תשומת לב? בידור? חברים? בריחה? אולי את כל אלה יחד. אבל מה אם המסכים הם פשוט משקפים של מה שחסר להם בחיים האמיתיים?
רגע, זו מחשבה מטרידה.
אני מודה, לקח לי זמן להבין את זה. ניסיתי כל מיני שיטות "להגביל את המסכים", "לנתק את הילדים", אבל זה רק יצר יותר חיכוך ותסכול. ואז, הבנתי שאני צריכה לשאול את עצמי שאלה אחרת: מה אני יכולה להציע להם במקום?
האם אני מקדישה להם מספיק זמן איכות? האם אני מקשיבה להם באמת? האם אני יוצרת להם סביבה תומכת ומעודדת, שבה הם מרגישים בטוחים לבטא את עצמם?
החיבור האנושי כנוגדן להסחות הדיגיטליות
התשובה, כמובן, לא תמיד קלה. החיים עמוסים, קשה לפנות זמן. אבל גיליתי שהדברים הקטנים הם אלה שעושים את ההבדל. ארוחת ערב משפחתית בלי טלפונים, שיחה קצרה לפני השינה, משחק ספונטני בפארק. רגעים קטנים של חיבור.
פעם, כשבני היה מכור למשחק מחשב מסוים, ניסיתי לאסור עליו לשחק בו. זה רק גרם לו לרצות לשחק בו יותר. בסוף, התחלתי לשאול אותו על המשחק. מה הוא אוהב בו? מה האתגרים? מי החברים שלו שם? גיליתי עולם שלם של יצירתיות, אסטרטגיה וחברים וירטואליים. זה לא אומר שהסכמתי עם הכל, אבל זה אפשר לי להתחבר אליו ברמה אחרת.
אחד הדברים שלמדתי הוא שהמסכים הם לא רק מקור להסחות דעת, הם גם מקור לידע, ליצירתיות ולחיבורים חברתיים. לדוגמה, מחקרים מראים שמשחקי וידאו יכולים לשפר את היכולות הקוגניטיביות, כמו פתרון בעיות וחשיבה מרחבית (Granic, I., Lobel, A., & Engels, R. C. (2014). The benefits of playing video games. American Psychologist, 69(1), 66-78.). אבל, כמו בכל דבר, המפתח הוא איזון.
לאן מכאן? שאלות פתוחות והזמנה לדיאלוג
אני לא יודעת מה יהיה בעתיד. הטכנולוגיה ממשיכה להתפתח, ואנחנו צריכים להמשיך ללמוד ולהתאים את עצמנו. אבל אני מאמינה בדבר אחד: שהחיבור האנושי הוא הנשק הסודי שלנו.
עכשיו, אני תוהה: מה אתם חושבים? אילו אתגרים אתם חווים עם הילדים שלכם בעידן הדיגיטלי? אילו פתרונות מצאתם? אני מזמינה אתכם לשתף אותי, כדי שנמשיך ללמוד ולצמוח יחד. כי לגדל ילדים מחוברים בעידן הסחות זה לא משימה קלה, אבל זה אפשרי. ואפילו, יכול להיות מאוד מתגמל.
