האמת? תמיד צחקתי על הקלישאה הזאת, "הפכים נמשכים". נשמע כמו משהו שסבתא הייתה אומרת. גדלתי עם האמונה שצריך למצוא מישהו שדומה לך, שמבין אותך בלי מילים, מישהו שטעם החיים שלכם מכוון לאותו כיוון.
ואז פגשתי את איתי.
אני, נעמה, בלונדינית מתולתלת שחיה ונושמת סדר, תכנון, ורשימות 'טו-דו' צבעוניות. איתי? חולצת טי שחורה קבועה, מאלתר סימפוניות של כאוס, וחי על הקצה של הדד-ליין (או טיפה אחריו). בהתחלה חשבתי שזה יהיה רומן קצר, איזה ניצוץ שידעך כמו זיקוק דינור. אבל הניצוץ הזה הפך לשריפה גדולה, טובה, כזאת שמחממת את הלב.
ואז התחילו השאלות. "איך זה עובד בכלל?" שאלו החברות. "זה לא מתסכל אותך שהוא כל כך לא מאורגן?" שאלה אמא. "את בטוחה שזה רציני?" שאלה הסבתא, שכנראה קצת התאכזבה שלא מצאתי גרסה גברית שלי.
והאמת? לפעמים זה כן מתסכל. כשמאחרים לאירוע חשוב כי "לא מצאתי את המפתחות", או כשהבית נראה כמו אחרי סופת טורנדו צבעונית (הוא אמן, כן?), אני מוצאת את עצמי נאבקת ברצון העז לסדר הכל.
אבל אז אני נזכרת.
נזכרת איך הוא לימד אותי לצחוק על הדברים הקטנים, איך הוא גרם לי סוף סוף לנסות ספונטנית מסעדה הודית (ואפילו נהניתי!), איך הוא פתח לי את הראש לדברים שלא העזתי אפילו לחלום עליהם.
הוא לימד אותי שאפשר גם אחרת.
ואז הבנתי – אולי הקלישאה הזאת לא סתם קלישאה. אולי יש משהו עמוק יותר בחיבור בין הפכים.
אבל מה בעצם גורם לזה לעבוד? ואיך הופכים את הניגודים למקור כוח ולא למקור חיכוך תמידי?
בואו נדבר על זה רגע.
למה בכלל הפכים נמשכים? (או: כוח המשיכה הלא מוסבר)
אז למה בעצם אנחנו נמשכים לאנשים שכל כך שונים מאיתנו? יש כמה תיאוריות מעניינות. אחת מהן, שקראתי עליה במאמר של הפסיכולוגית ד"ר מריאם קרול (Carroll, M. (2016). Attraction and Relationships. Psychology Today) טוענת שאנחנו נמשכים לאנשים שמשלימים אותנו. לא במובן של "מוצאים את החצי השני", אלא במובן שאנחנו מחפשים תכונות שאנחנו מעריכים אבל חסרות לנו בעצמנו.
איתי, למשל, העריץ את היכולת שלי לארגן, לתכנן ולהוציא דברים לפועל. אני, מצד שני, הערצתי את היצירתיות, הספונטניות וחוסר הפחד שלו לקחת סיכונים.
וזה עובד! אבל רק בתנאי אחד: שמעריכים את השוני ולא מנסים לשנות אותו.
האתגר האמיתי: לשמור על הניצוץ בלי לשרוף את הבית
אוקיי, אז הבנו שיש משיכה. אבל איך מתמודדים עם החיים עצמם? איך לא נותנים להבדלים הקטנים (והגדולים) להרוס את הזוגיות?
פה נכנס לתמונה עניין התקשורת. תקשורת טובה היא קלישאה, אני יודעת, אבל היא גם האמת המוחלטת. צריך לדבר, להקשיב, ולהיות מוכנים להתפשר.
אבל יש משהו נוסף, חשוב לא פחות: הבנה עצמית.
צריך להבין מה חשוב לנו באמת, מה אנחנו מוכנים לוותר עליו, ומה בשום פנים ואופן לא. למשל, אני צריכה שהבית יהיה מסודר במידה מסוימת. זה משפיע על מצב הרוח שלי, ועל היכולת שלי לתפקד. איתי, מצד שני, צריך את החופש שלו ליצור, גם אם זה אומר בלגן קטן.
אז מצאנו פתרון. אני אחראית על הסדר הכללי, הוא אחראי על הארגון של פינת היצירה שלו. שנינו מרוצים (פחות או יותר).
מה למדתי על עצמי (ועל איתי) בדרך
האמת? למדתי הרבה. למדתי להיות סבלנית יותר, גמישה יותר, פתוחה יותר. למדתי שאפשר ליהנות גם מדברים שלא תכננתי מראש, ושלא כל דבר צריך להיות מושלם.
אבל הכי חשוב, למדתי לאהוב את עצמי יותר. כי דרך האהבה לאיתי, למדתי להעריך את התכונות שלי, גם את אלו שחשבתי פעם שהן "משעממות" או "נוקשות".
אה, וגם למדתי שאפשר לשרוד סופת טורנדו צבעונית, כל עוד יש לך שותף שמחזיק לך את היד.
לקחת את זה הלאה: טיפים קטנים לזוגיות הפוכה
- תקשורת, תקשורת, תקשורת: דיברנו על זה, אבל זה כל כך חשוב שצריך לחזור על זה שוב. דברו על הציפיות שלכם, על הפחדים שלכם, על החלומות שלכם.
- תחגגו את השוני: במקום לנסות לשנות אחד את השני, תנסו ללמוד אחד מהשני. אולי תגלו דברים חדשים על עצמכם.
- תמצאו את האיזון: תתפשרו, אבל אל תוותרו על מה שחשוב לכם באמת.
- תצחקו: הומור הוא כלי נהדר להתמודד עם קשיים. תצחקו על עצמכם, על הסיטואציות המצחיקות, ותזכרו לא לקחת הכל ברצינות תהומית.
אל תפחדו להיעזר: אם אתם מרגישים תקועים, אל תפחדו לפנות לייעוץ זוגי. מטפל טוב יכול לעזור לכם לראות את הדברים מזווית אחרת. מחקר שפורסם ב Journal of Family Psychology מצא כי זוגות שמקבלים ייעוץ זוגי מדווחים על שיפור משמעותי באיכות היחסים שלהם (Whisman, M. A., et al. (2017). The efficacy of couple therapy: A meta-analytic review*. Journal of Family Psychology, 31(6), 741–749).
אז מה הלאה? אני לא יודעת. מה שאני כן יודעת זה שאני אוהבת את איתי, את הבלגן שלו, את הספונטניות שלו, את האופן שבו הוא גורם לי להרגיש חיה. ואני מקווה שנמשיך ללמוד אחד מהשני, לצחוק אחד עם השני, ולאהוב אחד את השני, גם כשהכל יהיה הפוך על הפוך.
מה איתכן? האם אתן במערכת יחסים עם מישהו ששונה מכן? איך אתן מתמודדות עם האתגרים? אני ממש אשמח לשמוע את הסיפורים שלכן!
