אני זוכרת את הרגע הזה בבירור. עמדתי מול המראה, בוהה בבבואה שלי, אחרי עוד לילה לבן עם התינוקת שלי. עייפה, מותשת, ושאלתי את עצמי - איך לעזאזל ציפיתי שאהיה מוכנה לזה? איך חשבתי שאוכל לתת מעצמי כל כך הרבה כשאני בעצמי כל כך ריקה?
אז, כמו הארה פתאומית, זה היכה בי: אי אפשר לתת ממה שאין.
הייתי עסוקה כל כך בלנסות להיות אמא "טובה", בלעמוד בציפיות של כולם - בעלי, המשפחה, החברה - ששכחתי לדאוג לעצמי. שכחתי שאני, קודם כל, בן אדם. ושאם אני לא ממלאת את המיכל שלי, איך אוכל למלא את של הבת שלי?
נשמע מוכר?
(כן, אני יודעת שאת חושבת עכשיו על "הטייס במסכת החמצן" וזה בסדר. אבל זה עמוק מזה).
הבטחה רגשית: את לא לבד. הבטחה פרקטית: נבין איך להיות הורים לעצמנו כדי להיות הורים טובים יותר לאחרים.
אבל רגע לפני שנגיע ל"איך", חשוב להבין למה זה כל כך קריטי.
השורש האמיתי של תסכול ההורות: אנחנו שוכחים מי אנחנו
מחקרים רבים מראים קשר ישיר בין שחיקה הורית לירידה ברווחה האישית (לדוגמה, מאמר בנושא שחיקה הורית בכתב העת "Journal of Family Psychology"). אבל מעבר למספרים, יש כאן אמת פשוטה: כשאנחנו לא דואגים לעצמנו, אנחנו הופכים להיות גרסה פחות טובה של עצמנו. אנחנו הופכים להיות עצבניים יותר, חסרי סבלנות יותר, פחות אמפתיים. במילים אחרות, אנחנו הופכים להיות ההורים שאנחנו הכי פחות רוצים להיות.
אני זוכרת תקופה קשה במיוחד, כשהבן שלי היה בן שנתיים. כל "לא" שלו הצית בי תסכול עצום. הייתי מגיבה בעצבים, ואחר כך מרגישה אשמה. לקח לי זמן להבין שהעצבים שלי לא קשורים רק אליו. הם קשורים לעובדה שלא ישנתי טוב חודשים, שלא היה לי זמן לעצמי, ושהרגשתי שאני מאבדת את הזהות שלי.
אמצע הדרך: האם אנחנו צריכים לוותר על הכל בשביל הילדים שלנו? התשובה היא לא. אנחנו צריכים למצוא איזון. איזון שאומר, קודם כל לדאוג לעצמנו, ואז לדאוג להם.
מה זה בכלל "להיות הורים לעצמנו"?
זה לא אומר להיות אגואיסטיים. זה אומר להכיר בצרכים שלנו, לדאוג לבריאות הפיזית והנפשית שלנו, ולמצוא דרכים למלא את עצמנו באנרגיה ובשמחה.
זה אומר להקדיש זמן לתחביבים שלנו, להיפגש עם חברים, לעשות פעילות גופנית, לישון מספיק (אני יודעת, זה נשמע כמו חלום!), לקרוא ספר טוב, או סתם לשבת בשקט ולנשום.
אבל הנה הטוויסט: זה גם אומר להיות מודעים לדפוסים ההרסניים שלנו. לדפוסי חשיבה שמגבילים אותנו, להתנהגויות שאנחנו חוזרים עליהן שוב ושוב למרות שהן פוגעות בנו. זה אומר להכיר בפצעים שלנו, ולעבוד על ריפוי שלהם.
"אבל אין לי זמן לזה!" את אומרת לי עכשיו. אני יודעת. גם לי לא היה. עד שהבנתי שאין לי ברירה.
איך עושים את זה בפועל? כלים מעשיים (ולא מושלמים)
- הכירו את עצמכם: מה באמת משמח אתכם? מה מרגיע אתכם? מה גורם לכם להרגיש טוב? התחילו לרשום רשימה של דברים קטנים וגדולים שאתם אוהבים לעשות. אני גיליתי שהאזנה לפודקאסטים על גינון (כן, באמת!) נותנת לי המון אנרגיה.
- תנו לעצמכם רשות: תרשו לעצמכם לעשות דברים בשביל עצמכם, בלי להרגיש אשמים. תזכירו לעצמכם שאתם עושים את זה גם בשביל הילדים שלכם.
- תכננו מראש: קבעו ביומן "פגישות" עם עצמכם. זה יכול להיות חצי שעה של קריאה, או שעה של אימון. תתייחסו לפגישות האלה כמו לכל פגישה חשובה אחרת.
- בקשו עזרה: אל תפחדו לבקש עזרה מבן/בת הזוג, מהמשפחה, מחברים, או ממטפלת. אתם לא צריכים לעשות הכל לבד.
- היו סלחניים: תזכרו שאתם לא מושלמים. תטעו, תיפלו, תקומו. העיקר שתמשיכו לנסות.
הנה נקודה שאנשים לא מדברים עליה: ההורות מפעילה טריגרים רגשיים. לפעמים, תגובות היתר שלנו כלפי הילדים משקפות פצעים לא פתורים מילדותנו שלנו (מוזמנים לקרוא על "הילד הפנימי" ועל השפעת חוויות הילדות על ההורות שלנו, למשל בספרו של גאבור מטה, "The Myth of Normal"). טיפול רגשי יכול להיות השקעה עצומה לא רק בעצמכם, אלא גם ביחסים שלכם עם הילדים.
רגעי תסכול: הנה וידוי. גם אחרי כל התובנות האלה, אני עדיין מתעצבנת לפעמים על הילדים שלי. אני עדיין מרגישה אשמה לפעמים. אבל ההבדל הוא שעכשיו אני יודעת לזהות את הרגעים האלה, ולקחת צעד אחורה.
חיבור לחיים האמיתיים: כשאני דואגת לעצמי, אני אמא טובה יותר. אני יותר סבלנית, יותר שמחה, יותר נוכחת. ואני חושבת שזה המתנה הכי גדולה שאני יכולה לתת לילדים שלי.
מחשבה לסיום (אבל לא סגורה)
המסע הזה של להיות הורים לעצמנו הוא מסע מתמשך. אין פתרונות קסם, ואין תשובות חד משמעיות. אבל יש כיוון ברור: כיוון של מודעות עצמית, של חמלה עצמית, ושל אהבה עצמית.
עכשיו תוריד שנייה את משקפי ההורה ותחשבי על הילדה הקטנה שהיית. מה היא הייתה צריכה? מה היא הייתה רוצה שתעשי בשבילה עכשיו?
ואולי, רק אולי, התשובה הזו תהיה גם התשובה למה את צריכה עכשיו כאמא.
אני תוהה, אילו כלים נוספים היית מוסיפה לארגז הכלים הזה? שתפי אותי בתגובות!
