תמיד דמיינתי את עצמי כהורה רגוע, סבלני, כזה שמדבר בשפה רכה ומוצא פתרונות יצירתיים לכל אתגר. הורה שיודע בדיוק מה לעשות בכל סיטואציה, כזה שקורא את כל הספרים ומתרגל את כל הטכניקות. במילים אחרות? סופר-אמא.
אבל אז הגיעו המציאות, הלילות בלי שינה, הצרחות הבלתי פוסקות, והתחושה העמוקה שאני לגמרי לא יודעת מה אני עושה. היו רגעים, אני מודה, שרציתי פשוט לברוח. אבל אז הבנתי משהו: ההורה שרציתי להיות לא היה אמיתי. הוא היה פנטזיה.
האם ייתכן שהפנטזיה הזו מונעת מאיתנו להיות ההורים שאנחנו באמת צריכים להיות?
מקורות ההשראה שלי: בין מחקר לפסיכולוגיה של הרחוב
כשהתחלתי לחקור את נושא ההורות, מצאתי את עצמי קוראת מחקרים על התפתחות הילד, מאמרים על טכניקות תקשורת אפקטיביות, וספרים של גורוז הורות. אבל משהו הרגיש לי חסר. זה היה כמו ללמוד תיאוריה בלי להתנסות בשטח.
אז התחלתי להקשיב. להקשיב לאימהות בפארק, לחברות שלי, ואפילו לזרות ברשתות החברתיות. גיליתי שהחוכמה האמיתית נמצאת בסיפורים האלה, בחוויות האישיות, בכישלונות ובהצלחות הקטנות של היומיום. למדתי המון מספריה של ד"ר ברנה בראון על פגיעות וחוסן, ואיך הם קשורים ישירות ליכולת שלנו להיות הורים טובים יותר.
אחד הדברים שלמדתי הוא ש"הורה טוב" הוא לא מושג אבסולוטי, אלא תלוי הקשר. מה שעובד עבור משפחה אחת, לא בהכרח יעבוד עבור אחרת. הילד שלי הוא לא הילד שלך, והמשפחה שלי לא המשפחה שלך.
כשציפיות פוגשות מציאות: הקרב על הסבלנות
אחת הציפיות הכי גדולות שהיו לי מעצמי הייתה שאני אהיה הורה סבלני. חשבתי שאני אצליח לשמור על קור רוח בכל סיטואציה, לא משנה כמה מעצבנת או מלחיצה היא תהיה. גיחכתי על אימהות שצעקו על הילדים שלהן. "אני בחיים לא אעשה את זה", חשבתי לעצמי. הו, כמה טעיתי.
אני זוכרת מקרה אחד במיוחד. הבת שלי, שהייתה אז בת שלוש, סירבה להתלבש בבוקר. ניסיתי לדבר אליה בעדינות, להסביר לה למה חשוב שנצא בזמן, להציע לה פרסים. כלום לא עזר. היא פשוט עמדה שם, בוכה וצועקת, ולא זזה מילימטר. אחרי חצי שעה של מאבק מתיש, איבדתי את זה. צעקתי עליה, אמרתי לה שהיא מעצבנת אותי, ושאין לי כוח אליה יותר.
הרגשתי נורא. ידעתי שעשיתי טעות, שפגעתי בבת שלי. אבל באותו רגע, לא הצלחתי לשלוט בעצמי. זה היה רגע משפיל, אבל הוא גם היה רגע של התעוררות. הבנתי שאני לא מושלמת, שאני עושה טעויות, ושאני צריכה ללמוד איך להתמודד עם הרגשות שלי בצורה בריאה יותר.
ללמוד לשחרר: הויתור על השליטה
אחד הדברים הכי קשים בהורות הוא הויתור על השליטה. אנחנו רגילים לחשוב שאנחנו צריכים להיות בשליטה על הכל, שאנחנו צריכים לדעת מה הכי טוב עבור הילדים שלנו, ושאנחנו צריכים להכווין אותם בכל צעד ושעל. אבל האמת היא שהילדים שלנו הם אנשים עצמאיים, עם רצונות וצרכים משלהם.
למדתי את זה בדרך הקשה. ניסיתי לשלוט בבת שלי בכל דבר, החל מהבגדים שהיא לבשה ועד לחברים שהיא בחרה. רציתי שהיא תהיה בדיוק כמו שאני רציתי, ולא כמו שהיא באמת הייתה. זה לא עבד. זה רק גרם למתחים ולמריבות. בסופו של דבר, הבנתי שאני צריכה לשחרר. לתת לה להיות מי שהיא, לתת לה לעשות טעויות, ולתת לה ללמוד מהניסיון שלה.
הפסיכולוגית אליס מילר כותבת על החשיבות של לתת לילדים שלנו את החופש להיות אותנטיים, גם אם זה אומר שהם לא יהיו בדיוק כמו שאנחנו רצינו. "הילדים שלנו הם לא השתקפות שלנו, הם אנשים בפני עצמם".
הורה "מספיק טוב": הכי טוב שאפשר, ברגע נתון
אחד המושגים שהכי עזרו לי במסע ההורי שלי הוא המושג "הורה מספיק טוב", שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. המשמעות היא שאנחנו לא צריכים להיות מושלמים, שאנחנו לא צריכים להיות סופר-אמא או סופר-אבא. אנחנו צריכים פשוט להיות שם בשביל הילדים שלנו, להקשיב להם, לאהוב אותם, ולנסות לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים.
זה לא אומר שאנחנו צריכים להוריד את הסטנדרטים שלנו, או לוותר על השאיפות שלנו. זה פשוט אומר שאנחנו צריכים להיות מציאותיים, שאנחנו צריכים לקבל את העובדה שאנחנו לא מושלמים, ושאנחנו הולכים לעשות טעויות. וזה בסדר. כל עוד אנחנו לומדים מהטעויות שלנו, וכל עוד אנחנו ממשיכים לנסות להיות הורים טובים יותר, אנחנו עושים את זה נכון.
אז כן, אני עדיין לא ההורה שתמיד חלמתי להיות. אני עדיין מתעצבנת לפעמים, אני עדיין עושה טעויות, ואני עדיין לא תמיד יודעת מה לעשות. אבל אני גם יודעת שאני אוהבת את הילדים שלי בכל ליבי, שאני עושה את הכי טוב שאני יכולה, ושאני לומדת כל יום מחדש. וזה, אני חושבת, מספיק טוב.
אני חושבת שהקבלה העצמית הזו היא המפתח להורות מאושרת יותר. ברגע שאנחנו מפסיקים לשפוט את עצמנו, אנחנו יכולים להתחיל ליהנות מהמסע הזה, על כל האתגרים והקשיים שבו.
בסופו של דבר, הורות היא לא יעד, אלא מסע. מסע של גילוי עצמי, של צמיחה, ושל אהבה אינסופית. ואני מזמינה אתכן, אימהות יקרות, להצטרף אליי למסע הזה. בואו נלמד אחת מהשנייה, בואו נשתף בחוויות שלנו, ובואו נעזור אחת לשנייה להיות ההורים הכי טובים שאנחנו יכולות להיות. איך אתן מרגישות לגבי המסע הזה? מה הלקח הכי גדול שלמדתן עד כה?
