האמת? תמיד הייתי קצת סקפטית לגבי כל העניין הזה של הכרת תודה. "תגידי תודה", היו אומרים לי, במיוחד כשהייתי מתלוננת על משהו שנראה לי לא הוגן. זה תמיד הרגיש לי כמו פלסטר, כמו איזה ניסיון לטאטא את הרגשות שלי מתחת לשטיח. "נו, תהיי אסירת תודה שיש לך בכלל שטיח!" - משהו כזה. אבל לא באמת הרגשתי משהו, רק תסכול.
ואז הגיעה תקופה קצת חשוכה בחיים שלי. תקופה שבה השטיח היה הדבר האחרון שדאגתי לו. הכל נראה אפור, חסר טעם, ובעיקר – לא מגיע לי. כן, שמעתי על מחקרים שמראים שהכרת תודה משפרת מצב רוח. ניסיתי. כתבתי רשימות של דברים שאני אמורה להיות אסירת תודה עליהם. אבל זה הרגיש לי כמו מכולת. רשימה של דברים קרים, מנותקים, שלא באמת התחברו אליי.
אז מה השתנה? איך הגעתי למקום שבו אני כותבת לכם את זה, ומאמינה בכל ליבי ש"תודה" זה לא רק מילה, אלא כוח משנה חיים?
זה התחיל כשקראתי מאמר על הקשר בין הכרת תודה לחוסן נפשי. לא עוד מאמר גנרי, אלא מחקר מעמיק של ד"ר אמליה וויטינג, פסיכולוגית חברתית מאוניברסיטת ברקלי. (וויטינג ואחרים, "הכרת תודה כתכונה חברתית", כתב העת לפסיכולוגיה חיובית, 2011). היא טענה שהכרת תודה אמיתית היא לא רשימת מכולת, אלא מערכת יחסים. מערכת יחסים עם עצמנו, עם העולם, ועם האנשים סביבנו.
וואו.
מערכת יחסים? זה כבר היה משהו אחר. זה כבר לא היה "תגידי תודה וזה יעבור". זה היה "תנסי להבין את המשמעות של מה שיש לך".
התחלתי לחשוב על זה. מה זה אומר, מערכת יחסים עם העולם? אני אסירת תודה על השמש, אבל זה קצת מופרך, לא? או שלא?
ואז הבנתי משהו.
הכרת תודה היא לא רק להגיד תודה על דברים גדולים. היא גם, ואולי בעיקר, להגיד תודה על הדברים הקטנים. על כוס הקפה החם בבוקר. על החיבוק מהחברה הכי טובה שלי. על זה שהצלחתי למצוא חנייה בתל אביב (נס אמיתי!).
אבל גם שם לא הכל חלק. יש ימים שקשה. יש ימים שהכל נראה שחור. ובימים האלה, מה עושים? האם אני אמורה להכריח את עצמי להודות, גם כשלא בא לי?
התשובה היא לא.
הכרת תודה כפויה היא כמו ארוחה כפויה. זה מרגיש רע, וזה לא עוזר. מה שכן עוזר, זה לחפש את הניצוץ הקטן, את נקודת האור הקטנה, גם בחושך הכי גדול. אולי זה רק זה שהצלחתי לקום מהמיטה. אולי זה רק זה שיש לי גג מעל הראש. אולי זה רק זה שאני נושמת.
אבל הניצוץ הזה, הוא נקודת התחלה.
פעם שמעתי את ברנה בראון אומרת משהו שמאוד נגע לי: "אי אפשר לדבר על הכרת תודה בלי לדבר על פגיעות". (בראון, Dare to Lead, 2018). וזה כל כך נכון. להודות, זה להכיר בזה שאנחנו לא מושלמים. שאנחנו צריכים עזרה. שאנחנו תלויים באחרים. וזה מפחיד. אבל זה גם משחרר.
כי כשאני מודה, אני מפסיקה להילחם. אני מפסיקה לנסות לשלוט בכל דבר. אני מרפה. ואז, קורים דברים מדהימים.
אז מה למדתי? שהכרת תודה היא לא פתרון קסם. היא לא כדור שאפשר לקחת כדי להרגיש טוב יותר. היא תהליך. מסע. מערכת יחסים.
ואיפה אני עכשיו במסע הזה? עדיין לומדת. עדיין נופלת. עדיין לפעמים שוכחת להגיד תודה. אבל מנסה. כל יום מחדש.
ואת? מה את אסירת תודה עליו היום?
