אוקיי, בואו נדבר תכל'ס. הפרעת קשב היא כמו להיות תקועים בתוך מכונת פינבול. רעיונות מתנגשים, גירויים מרצדים, ואיכשהו, המשימה המקורית שרציתם לעשות נעלמה אי שם בין כל הבלינג בלינג הזה. ניסיתי הכל, באמת. תרופות, מדיטציה, אפילו פעם אחת ניסיתי לרתום את האנרגיה הזאת לטובת ריקוד אימפרוביזציה מטורף (אל תשאלו). ואז שמעתי על פומודורו.
חשבתי לעצמי, "עוד שיטה סופר-יעילה שמבטיחה הרים וגבעות ומסתיימת בתסכול מוחלט?" כן, זה בדיוק מה שחשבתי.
אבל משהו בפשטות של זה קסם לי. 25 דקות עבודה ממוקדת, 5 דקות הפסקה. נשמע כמו משהו שהמוח שלי, המכור לריגושים, אולי יוכל לסבול.
אבל רגע, מה זה בכלל פומודורו? (ובעיקר, למה קוראים לזה ככה?)
טכניקת פומודורו, למקרה שחייתם במערה (או פשוט הסתובבתם עם הראש בתוך מערבולת של רעיונות כמוני), היא שיטת ניהול זמן שמחלקת את העבודה למקטעים קצרים, מופרדים בהפסקות קצרות. מקור השם הוא בכלל מהמילה האיטלקית לעגבנייה, "פומודורו", כי הממציא של השיטה, פרנצ'סקו סירילו, השתמש בשעון מטבח בצורת עגבנייה כדי למדוד את הזמן. כן, לגמרי רנדומלי, אבל היי, עובד! (אולי).
אז, אחרי כמה כישלונות מצחיקים (שכללו שכחה מוחלטת שהתחלתי פומודורו בכלל, ושיטוטים ארוכים מדי ביוטיוב בהפסקות), התחלתי לתפוס את הקטע.
למה פומודורו יכול לעבוד (ולמה הוא עלול לקרוס) כשמדובר בהפרעת קשב?
הנה הקטע המפתיע: המבנה הנוקשה של פומודורו יכול להיות בדיוק מה שהמוח שלנו צריך.
- חלוקה למקטעים קטנים: 25 דקות זה נסבל. זה לא נצח. זה מספיק זמן כדי להתחיל משהו, אבל לא מספיק זמן כדי להשתעמם לחלוטין (אלא אם כן אתם צריכים לקפל כביסה. במקרה הזה, כל דקה היא נצח).
- הפסקות קבועות: זה גאוני. המוח שלנו זקוק לגירויים, אבל הוא גם זקוק למנוחה. ההפסקות נותנות לנו את ה"פיצוי" הזה, ומונעות מאיתנו לקום ולברוח באמצע.
- מודעות לזמן: פומודורו עוזר לנו להיות מודעים לכמה זמן אנחנו באמת משקיעים במשימה מסוימת. זה מדהים לגלות כמה זמן "בורח" לנו כשאנחנו לא שמים לב (לדוגמה, כמה זמן אנחנו באמת גוללים באינסטגרם?).
אבל... (תמיד יש אבל, נכון?) פומודורו הוא לא תרופת פלא. ויש כמה דברים שחשוב לדעת לפני שקופצים למים:
- גמישות היא שם המשחק: 25 דקות יכולות להיות ארוכות מדי, או קצרות מדי. אל תפחדו להתאים את השיטה לצרכים שלכם. אולי 15 דקות עבודה ו-3 דקות הפסקה יעבדו טוב יותר? נסו ותראו. מחקרים מראים שהתאמה אישית של שיטות ניהול זמן מעלה את הסיכוי להצלחה (לדוגמה, מחקר שפורסם ב- "Journal of Attention Disorders").
- הסחות דעת הן בלתי נמנעות: זה בסדר. זה יקרה. אל תלקו את עצמכם על זה. פשוט תחזרו למשימה ברגע שאתם שמים לב שסטיתם מהדרך.
- הכי חשוב – הקשיבו לגוף שלכם: אם אתם מרגישים שאתם צריכים הפסקה ארוכה יותר, קחו אותה. אם אתם מרגישים שאתם בתוך גל עבודה מטורף, תמשיכו עד שאתם מרגישים שאתם צריכים עצירה. פומודורו הוא כלי, לא כלא.
הטוויסט בעלילה: מה גיליתי אחרי שניסיתי את זה בעצמי?
האמת? זה עבד, אבל לא בדיוק כמו שציפיתי. גיליתי שהפומודורו הוא לא קסם שגורם לי להתמקד בצורה מושלמת. הוא קסם שגורם לי להיות מודעת לאיך אני לא מתמקדת. הבנתם את זה?
במקום להילחם בהסחות הדעת, התחלתי לקבל אותן. במקום להלקות את עצמי על כל פעם שברחתי ליוטיוב, התחלתי לחקור – מה גרם לי לברוח? האם הייתי רעבה? משועממת? זקוקה לקצת תנועה?
הבנתם? פומודורו לא גרם לי להיות יותר יעילה. הוא גרם לי להיות יותר מודעת לעצמי. וזה, חברים, הרבה יותר חשוב.
תכל'ס, מה עושים מפה?
נסו את פומודורו. התאימו אותו לצרכים שלכם. אל תצפו לניסים. והכי חשוב – הקשיבו לעצמכם.
אני יודעת, זה נשמע כמו קלישאה. אבל זה נכון.
אגב, אם אתם מחפשים מקורות השראה, שווה להציץ בבלוג של ג'סיקה מקקייב, מאמנת ADHD, שמתמחה בהתאמת טכניקות פרודוקטיביות לאנשים עם הפרעות קשב. היא מציעה הרבה טיפים פרקטיים וגישה מאוד מציאותית.
אז מה דעתכם? מוכנים לנסות? ואם כבר ניסיתם, מה עבד לכם ומה לא? אני סקרנית לשמוע!
