אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש. השלט רחוק תקוע ביד, העיניים נעוצות בתקרה, והמחשבה היחידה שעוברת בראש היא "אני לא זזה מפה". מוכר לך? לי זה קרה יותר מדי פעמים. הייתי שוקעת בספה כמו בתוך ביצה טובענית, מרגישה אשמה על כל שנייה שאני לא "פרודוקטיבית", אבל חסרת אונים מכדי לעשות משהו בנידון.
אבל אז הבנתי משהו: המוטיבציה היא לא משהו שמקבלים, היא משהו שמייצרים. זה כמו להדליק מדורה – צריך קודם גפרור וקצת חומר בעירה, ורק אחר כך האש תופסת.
אז איך מציתים את הגפרור הזה כשאין כוח אפילו להרים אותו?
הצעד הראשון: קבלה עצמית, בלי שיפוטיות
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי, אבל רגע לפני שאת רצה לקום ולכבוש את העולם (או לפחות את המטבח), תני לעצמך רגע אחד. פשוט תרשי לעצמך להיות איפה שאת נמצאת. בלי ביקורת, בלי "אני צריכה", רק "אני פה, עכשיו". זה קשה, אני יודעת, אבל זה הבסיס.
למה קשה לנו לקבל את עצמנו במצבים כאלה? כי החברה מלמדת אותנו שאנחנו צריכים להיות כל הזמן בתנועה, להשיג, להתקדם. כשבעצם, לפעמים, הדבר הכי חשוב זה פשוט לנוח.
להבין את השורש של חוסר המוטיבציה
לפני שאנחנו מנסות לטפל בסימפטום, בואו נבין את הסיבה. האם זה עייפות מצטברת? סטרס מטורף בעבודה? אולי משהו יותר עמוק?
יש מחקרים שמראים שלחוסר מוטיבציה יכולים להיות שורשים פיזיולוגיים כמו מחסור בוויטמינים או הפרעות שינה (מקור: Mayo Clinic). אבל גם גורמים נפשיים כמו דיכאון או חרדה יכולים לשחק תפקיד משמעותי (מקור: American Psychological Association).
הנה תובנה מפתיעה: לפעמים חוסר המוטיבציה הוא בכלל סימן לכך שאנחנו צריכות משהו אחר לגמרי – שינוי כיוון, מנוחה אמיתית, או פשוט שיחה טובה עם חברה.
הצעדים הקטנים שעושים את ההבדל הגדול
אוקיי, אז קיבלנו את עצמנו, ניסינו להבין את הסיבה, עכשיו מה? לא קמים בבת אחת ועושים ריצת מרתון. מתחילים בקטן. ממש קטן.
- חוק שתי הדקות: אם משימה לוקחת פחות משתי דקות – תעשי אותה עכשיו. לשטוף כוס, לסדר את הכרית, לשלוח הודעה לחברה. זה נשמע טיפשי, אבל זה יוצר מומנטום.
- "טקס" קטן: זה משהו שלמדתי מחברה טובה שלי, שמתמודדת עם חרדות. היא יוצרת לעצמה "טקסים" קטנים שעוזרים לה לחזור לשליטה. למשל, להכין לעצמה כוס תה בדיוק כמו שהיא אוהבת, עם המון לימון ודבש. זה נותן לה תחושה של נוכחות ושל דאגה עצמית.
- תזונה: מה אנחנו אוכלות משפיע ישירות על האנרגיה שלנו. הפחתת סוכר ומזון מעובד, והוספת ירקות ופירות יכולים לעשות פלאים. אני יודעת, קשה לשמוע את זה כשאנחנו על הספה, אבל תסמכי עלי.
- מוזיקה: אני אישית משתמשת בפלייליסט מוזיקה שמכניס אותי למוד מסויים שאני רוצה, לשיפור מצב הרוח ולמוטיבציה.
- הכי חשוב: לא מצפים מעצמנו להיות מושלמים. אם קמנו ועשינו משהו אחד קטן – זה כבר ניצחון.
למה השיטה הזו עובדת (ואיפה היא עלולה להיכשל)?
היופי בצעדים קטנים הוא שהם לא דורשים אנרגיה עצומה, הם לא מעוררים התנגדות. הם כמו גלגלי שיניים קטנים שמתחילים להניע מנגנון שלם.
אבל… השיטה הזו לא תמיד עובדת. אם חוסר המוטיבציה נובע מבעיה רגשית עמוקה או ממצב בריאותי, צריך לטפל בשורש הבעיה. ואז, לפעמים, צריך פשוט לבקש עזרה.
התובנה המפתיעה: לפעמים, חוסר מעש הוא הפעולה הנכונה
אני יודעת, הפכתי אתכם לגמרי. אבל תקשיבו לי רגע: לפעמים, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות זה לא לעשות כלום. לתת לגוף ולנפש זמן להתאושש, להתמלא, להירגע.
כמה פעמים ניסיתם "לדחוף" את עצמכם קדימה, רק כדי להתרסק בסוף? אני ניסיתי יותר מדי פעמים. למדתי שהקשבה לגוף היא לא פריבילגיה, היא חובה.
אז בפעם הבאה שאת מוצאת את עצמך על הספה, בלי כוח לזוז, תנשמי עמוק, תקבלי את עצמך, ותשאלי את עצמך בכנות: מה אני צריכה עכשיו?
ואולי, התשובה היא פשוט – לנוח.
וואו, נסחפתי קצת... אבל זה נושא שמאוד קרוב לליבי, ואני מקווה שהצלחתי לתת לך נקודת מבט קצת אחרת. מה דעתך? קרה לך פעם שהיית תקועה בספה והצלחת לצאת מזה? אשמח לשמוע!
