אני זוכרת את היום שבו הבנתי שהספאם לא נמצא רק בתיבת המייל שלי. זה היה יום ראשון, השעה הייתה 7 בבוקר, והטלפון שלי כבר רטט מאינספור התראות. פרסומות, מיילים מהעבודה, הודעות קבוצתיות... הרגשתי שאני טובעת.
אבל רגע, זה לא אמור להיות הזמן שלי?
אז התחלתי לחשוב: מה אם הספאם האמיתי הוא לא רק מה שמנסים למכור לי, אלא כל מה שמסיט אותי מהדרך שלי? כל מה שמונע ממני להקשיב לקול הפנימי שלי?
היום, אנחנו מוקפים ברעש בלתי פוסק – מידע, דעות, ציפיות, לחצים. זה יכול להיות משתק. אבל החדשות הטובות? יש לנו את הכוח לנהל את הספאם הזה, ולמצוא את השקט שלנו בעידן של רעש. איך עושים את זה? בואו נצא למסע קטן ביחד.
לזהות את הספאם – זה יותר קשה ממה שנדמה
לפעמים, הספאם מתחבא במסווה של הזדמנות. פרויקט חדש בעבודה שנשמע מרגש, אבל בפועל רק יגרום לי לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה? חוג חדש שמבטיח לי למצוא את עצמי, אבל רק יגרום לי להרגיש אשמה כשאני מפספסת שיעורים?
"הדבר הגדול ביותר בחיים הוא לדעת מה חשוב ומה לא." – גרשון קאופמן, פסיכולוג וחוקר חרדה. (מקור: "חרדה – מדריך למשתמש"). המשפט הזה תפס אותי חזק. כי האמת היא, שלרוב אנחנו יודעים מה לא חשוב, אבל קשה לנו להגיד "לא".
אני זוכרת תקופה שהרגשתי חייבת להגיד "כן" לכל הזדמנות שהגיעה. פחדתי לפספס משהו, להישאר מאחור. אבל מהר מאוד הבנתי שה"כן" הזה בא על חשבון הדברים שהכי חשובים לי – זמן עם המשפחה, זמן לעצמי, זמן ליצירה.
אז איך מזהים את הספאם האמיתי? צריך לשאול את עצמנו:
- האם זה באמת משרת את המטרות שלי?
- האם זה גורם לי להרגיש טוב, או רק מעורר בי תחושות של חובה ואשמה?
- האם אני עושה את זה מתוך בחירה, או מתוך פחד?
הפסיכולוגיה של ה"לא" – למה זה כל כך קשה?
אוקיי, זיהינו את הספאם. עכשיו צריך להגיד "לא". אבל למה זה כל כך קשה?
התשובה נמצאת עמוק בתוך המוח שלנו. כבני אדם, אנחנו חברתיים מטבענו. אנחנו רוצים להשתייך, להיות אהובים, להימנע מקונפליקטים. להגיד "לא" יכול להרגיש לנו כמו דחייה, כמו ניתוק מהקבוצה.
אבל האמת היא, שלהגיד "לא" זה אקט של אהבה עצמית. זה אומר שאנחנו מכבדים את הזמן שלנו, את האנרגיה שלנו, את הצרכים שלנו. זה אומר שאנחנו בוחרים בעצמנו.
אבל רגע, נעמה, זה לא אגואיסטי?
אני מודה, גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזאת. אבל אז קראתי מחקר מעניין על הקשר בין גבולות בריאים לרווחה נפשית. (מקור: "Daring Greatly" של ברנה בראון). המחקר הזה הראה שאנשים שמסוגלים להציב גבולות ברורים הם דווקא יותר אמפתיים ואכפתיים כלפי אחרים. למה? כי הם לא פועלים מתוך ריצוי או פחד, אלא מתוך מקום שלם ומאוזן.
הטכניקות הקטנות שעושות את ההבדל הגדול
אז איך מתחילים להגיד "לא"? הנה כמה טכניקות שאני אישית ניסיתי ואהבתי:
- "לא" מתוך חמלה: במקום להגיד "אני מצטער, אבל אני לא יכול", נסו להגיד "אני מבין שזה חשוב לך, אבל אני לא יכול להתחייב לזה כרגע". זה מראה שאכפת לכם, אבל אתם גם מכבדים את הגבולות שלכם.
- השהיית תגובה: אל תענו מיד לבקשות. קחו קצת זמן לחשוב, לשאול את עצמכם את השאלות שדיברנו עליהן קודם. זה נותן לכם מרחב נשימה, ומונע מכם להסכים לדברים שאתם עלולים להתחרט עליהם אחר כך.
- האצלת סמכויות: אם אתם לא יכולים לעשות משהו, נסו להפנות מישהו אחר שיכול לעזור. זה לא רק משחרר אתכם, אלא גם עוזר לאחרים לצמוח ולגדול.
אני זוכרת מקרה שבו התבקשתי להרצות בכנס חשוב. זה היה כבוד גדול, אבל ידעתי שאני עמוסה מדי, ושאני לא אוכל לעשות את זה כמו שצריך. אז במקום להגיד "לא", הצעתי להפנות מרצה אחרת, שהייתה יותר מתאימה לנושא. כולם יצאו מרוצים.
מעבר ל"לא" – ליצור את השקט שלך
להגיד "לא" זה רק חלק מהסיפור. כדי באמת לנהל את הספאם של החיים, אנחנו צריכים גם ליצור מרחב של שקט. מרחב שבו אנחנו יכולים להקשיב לעצמנו, להתחבר לערכים שלנו, להטעין מצברים.
איך עושים את זה? זה תלוי בנו. לכל אחד מאיתנו יש את הדברים שעוזרים לו להירגע ולהתמלא. זה יכול להיות מדיטציה, יוגה, טיול בטבע, קריאה טובה, שיחה עם חבר, או כל דבר אחר שעושה לנו טוב.
אני אישית אוהבת לכתוב. כשאני כותבת, אני מרגישה שאני מתחברת לעצמי, שאני מבינה את המחשבות והרגשות שלי בצורה יותר ברורה. זה כמו ניקוי ראש, כמו לסדר את המגירה העמוסה בראש שלי.
וזה בסדר אם זה לא מושלם. זה בסדר אם אנחנו מפספסים מדי פעם, אם אנחנו נופלים לפעמים קורבן לספאם. העיקר זה להיות מודעים, להיות קשובים לעצמנו, ולהמשיך לנסות.
אבל רגע, זה לא סותר את הרעיון של להיות ספונטניים?
זאת שאלה מצוינת. אני חושבת שהתשובה היא לא. אני חושבת שאפשר להיות ספונטניים ומתוכננים בו זמנית. העיקר זה לעשות את זה מתוך בחירה, לא מתוך חובה.
אני מאמינה שניהול הספאם של החיים הוא מסע אישי, מסע של גילוי עצמי, מסע של למידה וצמיחה. זה לא משהו שאפשר להשיג בן לילה. זה דורש מאיתנו סבלנות, חמלה, ואמונה בעצמנו.
אז מה הלאה?
אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה להמשיך לחקור, להמשיך לשאול שאלות, להמשיך לנסות דברים חדשים. להמשיך להיות סקרנים לגבי עצמנו, לגבי העולם.
אני מזמינה אתכם לשתף אותי בחוויות שלכם, בתובנות שלכם, בשאלות שלכם. מה הדבר הכי גדול שעזר לכם לנהל את הספאם של החיים?
