היי, נעמה כאן. תודי, כמה פעמים מצאת את עצמך מול רשימת יעדים עצומה, מרגישה כאילו את מטפסת על הר שאין לו סוף? אני יודעת, גם אני הייתי שם.
פעם, האמנתי שאני חייבת "לכבוש את העולם" עד גיל 30. קריירה מטאורית, בית משלי, זוגיות מושלמת, טיול מסביב לעולם – הכל היה חייב לקרות, ועכשיו. היום, אני צוחקת על זה. אבל אז, זה גרם לי רק לתסכול מתמיד.
מה השתנה? הבנתי משהו פשוט, אבל מהפכני: יעדים צריכים להיות השראה, לא כלא. הם צריכים לתת לי כיוון, לא להגדיר אותי.
אז איך יוצרים יעדים כאלה? יעדים שאפשר לנשום, יעדים שנותנים לנו כוח ולא שואבים אותו?
מאיפה בכלל מתחילים? (ולמה רוב השיטות לא עובדות)
רוב השיטות מתחילות בשאלה "מה את רוצה?". אבל מה אם אני לא יודעת? מה אם אני רוצה הכל, או כלום?
אני חושבת שהשאלה הנכונה יותר היא "מה חשוב לך?". פרופסור ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מדברת על החשיבות של זיהוי הערכים שלנו. היא טוענת שאנחנו צריכים להתחיל מהערכים שלנו, ואז לבנות את היעדים שלנו סביבם. (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books.). זה כמו לבנות בית על יסודות חזקים, ולא על חולות נודדים.
אני, למשל, גיליתי שהערכים המרכזיים שלי הם יצירתיות, קשר, צמיחה ולמידה. כשניסיתי להגשים יעדים שלא תאמו לערכים האלה, תמיד הרגשתי שמשהו חסר.
רגעי הארה קטנים משנים הכל.
אז עצרי רגע, קחי דף ועט, וכתבי את שלושת הערכים הכי חשובים לך. זה הבסיס שלך.
הטעות שעשיתי שוב ושוב (וממשיכה לעשות מדי פעם)
אחת הטעויות הכי גדולות שלי הייתה להשוות את עצמי לאחרים. לראות מה "אחרים" השיגו בגיל שלי, ולנסות לעשות את אותו הדבר, רק יותר מהר.
איך אומרים? השוואה היא גנבת השמחה. וזה כל כך נכון! כשהתמקדתי במה שאחרים עושים, שכחתי מה אני באמת רוצה, מה הדרך שלי.
אפילו ספרי "פיתוח אישי" טובים יכולים ליפול במלכודת הזאת. הם מציגים "מודלים להצלחה" שאמורים להתאים לכולם, אבל האמת היא שאין דבר כזה. מה שעובד בשביל מישהו אחד, לא בהכרח יעבוד בשבילך.
לדוגמה, שנים ניסיתי לפתח "שגרת בוקר מנצחת" כמו שאני רואה באינסטגרם. מדיטציה, כתיבה, פעילות גופנית – הכל לפני שבע בבוקר. זה גרם לי רק ללחץ ועייפות. הבנתי שמה שעושה לי טוב זה דווקא להתעורר לאט, לשתות קפה בשקט, ורק אז להתחיל את היום.
אז תני לעצמך רשות להיות שונה. תני לעצמך רשות לטעות.
למה "חשיבה חיובית" לבד לא מספיקה
אני יודעת, אומרים לנו כל הזמן "תחשבי חיובי!" וזה נכון, לחשיבה חיובית יש כוח עצום. אבל אם זה כל מה שאנחנו עושים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים.
למה? כי אנחנו מתעלמים מהרגשות "השליליים". אנחנו מנסים להדחיק את הפחד, את הכעס, את העצב. אבל הרגשות האלה הם חלק בלתי נפרד מאיתנו, והם יכולים להיות מקור עצום של מידע.
ד"ר סוזן דייוויד, פסיכולוגית מאוניברסיטת הרווארד, טוענת שאנחנו צריכים לאמץ "גמישות רגשית". (David, S. (2016). Emotional agility: Get unstuck, embrace change, and thrive in work and life. Avery.). זה אומר להיות מסוגלים להכיר ברגשות שלנו, לקבל אותם, ולהשתמש בהם כדי לקבל החלטות טובות יותר.
למשל, אם אני מרגישה פחד לפני שאני יוצאת לפרויקט חדש, אני לא מנסה להדחיק את הפחד. אני שואלת את עצמי: ממה אני מפחדת? מה הכי גרוע שיכול לקרות? ואיך אני יכולה להתמודד עם זה?
הגישה הזאת נותנת לי הרבה יותר כוח מאשר "חשיבה חיובית" לבד.
"היעד המושלם" הוא מיתוס (ומה לעשות במקום)
אז מה עושים במקום? במקום לרדוף אחרי "היעד המושלם", אני מציעה להתמקד בצעדים קטנים, עקביים. בשיפור מתמיד, ולא בשלמות.
תחשבי על זה כמו גינה. את לא יכולה לגדל פרחים יפים ביום אחד. את צריכה לשתול זרעים, להשקות אותם, לדשן את האדמה, ולטפל בהם יום אחרי יום. אותו הדבר נכון לגבי היעדים שלנו.
תבחרי יעד אחד קטן שחשוב לך. משהו שאת יכולה לעשות היום. משהו שייתן לך תחושה של התקדמות. ותעשי את זה.
אולי זה לכתוב עמוד אחד בספר שאת רוצה לכתוב. אולי זה ללכת לשיעור יוגה. אולי זה סתם להתקשר לחברה טובה. לא משנה מה זה, העיקר שתעשי את זה.
התקדמות קטנה כל יום שווה יותר מחלום גדול רחוק.
ומה אם לא הצלחת? מה אם פספסת יום? לא נורא. פשוט תתחילי מחדש מחר. החיים הם לא ספרינט, הם מרתון.
אז בואי נסכם: אל תרדפי אחרי יעדים רחוקים. תתמקדי בערכים שלך. תקבלי את הרגשות שלך. ותעשי צעדים קטנים, עקביים, לעבר מה שחשוב לך באמת.
אני יודעת שזה לא קל. אבל אני מאמינה בך. ואני יודעת שאת יכולה.
עכשיו תגידי לי, מה הצעד הקטן שאת הולכת לעשות היום? מחכה לשמוע!
