אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לעשות מדיטציה. ציפיתי לשקט, לשלווה, לנירוונה. במקום זה קיבלתי מקהלה של מחשבות קופצות, זיכרונות מביכים מהתיכון ורשימת קניות שהלכה והתארכה בראש. נשמע מוכר?
זה היה רגע משבר קטן. הבנתי שלהיות נוכחת, זה לא בהכרח לסלק את הכאוס. זה דווקא ללמוד לרקוד איתו. הבטחה שלי אליכן: לא נדבר פה על איך "לכבות" את המוח. נדבר על איך להקשיב לו, גם כשהוא רועש, ולמצוא את הניצוץ של הנוכחות דווקא שם.
מאיפה מתחילים בכלל? (ומה לעזאזל זה "מיינדפולנס"?)
מיינדפולנס. מילה גדולה. כששמעתי אותה לראשונה, זה נשמע כמו עוד טרנד ניו-אייג'י שנועד לגרום לי להרגיש רע עם עצמי. אבל אחרי שלמדתי קצת יותר, הבנתי שזה פשוט שם אחר להקשבה קשובה. בלי שיפוטיות. בלי ציפייה לשנות משהו. רק להיות שם, עם מה שיש. מחקרים (כמו זה שפורסם ב-Journal of Consulting and Clinical Psychology) מראים שתרגול קבוע של מיינדפולנס יכול להפחית חרדה ולשפר את הריכוז. אבל איך עושים את זה בפועל כשהכל סביבנו, ובעיקר בתוכנו, רועש?
אז הנה סוד קטן: לא צריך להיות מושלמים בזה.
הכישלון המפואר שלי (ואיך הוא לימד אותי משהו)
אני מודה, אני לא גורו מיינדפולנס. אני בן אדם. וגם לי הראש רץ בקצב מטורף רוב הזמן. ניסיתי כל מיני שיטות. אפליקציות מדיטציה, נשימות סדורות, הליכות שקטות בטבע. חלק עבדו, חלק ממש לא. אבל מה שלמדתי זה שהכי חשוב זה לא לוותר.
היו פעמים שהתייאשתי. חשבתי שאני פשוט לא בנויה לזה. אבל אז קראתי ציטוט של לאו טסו שאמר: "המסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד." והבנתי שאפילו חמש דקות של נוכחות ביום זה ניצחון קטן.
המקור המפתיע לנוכחות: הפסקות הפרסומות
אוקיי, זה אולי נשמע מוזר, אבל תחשבו על זה. בחיים המודרניים שלנו, הפסקות הפרסומות הן רגעים שבהם אנחנו לא אמורים לעשות כלום. אנחנו בדרך כלל גוללים באינסטגרם או בודקים מיילים. אבל מה אם במקום זה היינו משתמשים ברגעים האלה כדי להתחבר לנשימה? או להרגיש את כפות הרגליים על הרצפה? זו פרקטיקה שמצאתי בספר מעניין על ניהול זמן שקראתי לאחרונה, "Deep Work" של קאל ניופורט, שמדבר על החשיבות של זמן ממוקד ומודע. מה אם היינו הופכים את הרגעים הקטנים והמשעממים האלה להזדמנויות קטנות של נוכחות?
פסקאות קצרות הן נפלאות - רגע קטן של נשימה.
הקאץ': זה לא עובד תמיד (ואוקיי עם זה)
חשוב לי להיות כנה. יש ימים שבהם שום דבר לא עוזר. הראש פשוט מסרב להירגע. ואז מה? אז אני פשוט נותנת לעצמי רשות להרגיש את זה. לא נלחמת בזה. אני מזכירה לעצמי שזה זמני. ושאולי דווקא היום, הדבר הכי טוב שאני יכולה לעשות לעצמי זה לצאת לריצה או לדבר עם חברה טובה.
הנוכחות שלא מחכה: מה אני לוקחת איתי הלאה
אני לא יודעת אם מצאתי את הפתרון המושלם לנוכחות. אבל למדתי שהיא לא יעד סופי, אלא מסע מתמשך. מסע שבו יש עליות וירידות, רגעים של שקט ורגעים של רעש. ודווקא שם, בתוך כל הכאוס הזה, נמצאת היופי האמיתי.
ואולי זה כל העניין. הנוכחות לא מחכה לנו באיזה מקום רחוק ושקט. היא נמצאת כאן, עכשיו, בתוך הראש המפוזר, הלב הדואג והחיים הלא מושלמים שלנו.
אז מה אתן אומרות? איך אתן מצליחות למצוא רגעים של נוכחות בתוך הכאוס של החיים? אשמח לשמוע!
