היי, אני נעמה. וכן, גם אני הייתי פעם מהאלה שחושבים שאם לא צעקת, לא דיברת. זה היה מזמן, לפני שהבנתי שהכוח האמיתי טמון לא דווקא במילים עצמן, אלא באיך אנחנו בוחרים להשתמש בהן.
תמיד אמרו לי שאני "עדינה מדי", "צריכה להיות אסרטיבית יותר". כאילו אסרטיביות זה שם קוד ל"תדרסי את כולם בדרך". אבל האמת? זה אף פעם לא הרגיש נכון. זה כמו לנסות לדחוף פאזל שלא מתאים.
אז מה עושים כשאת מרגישה שהקול שלך הולך לאיבוד ברעש הכללי? איך את מבטיחה שישמעו אותך, באמת ישמעו, בלי לוותר על מי שאת?
זו השאלה שהובילה אותי למסע מרתק, ומה שמגניב הוא שגיליתי שהתשובות נמצאות דווקא במקומות הכי לא צפויים. לא בספרי ניהול או סדנאות תקשורת "חובה", אלא בספרים על בודהיזם, בסרטים של וודי אלן, ואפילו...בשיחות עם סבתא שלי. (אל תזלזלו בסבתות, הן מחזיקות באוצר בלום של חוכמה).
מה זה בכלל "תקשורת"? (ולמה זה לא רק דיבור)
כולנו חושבים שאנחנו יודעים מה זה תקשורת, נכון? אבל רגע, עצרו. האם תקשורת זה רק מה שיוצא לנו מהפה? או שאולי זה גם איך אנחנו מקשיבים, איך אנחנו מגיבים, איך אנחנו נוכחים בסיטואציה?
פרופ' אמי קאדי, חוקרת ידועה בתחום הפסיכולוגיה החברתית, בספרה "נוכחות" (Presence), מדברת על החשיבות של להיות נוכחים באופן מלא ברגע. והיא לא מתכוונת רק פיזית. היא מדברת על נוכחות מנטלית ורגשית. על היכולת להקשיב באמת, בלי לחשוב על מה אנחנו הולכים לענות.
וזה, חברים, כבר חצי מהעבודה.
נוכחות אמיתית היא מתנה שאנחנו נותנים לעצמנו ולאחרים.
אבל נעמה, מה זה קשור אליי? אני בכלל ביישנית!
אני שומעת אתכן. גם אני הייתי שם. אבל זה בדיוק העניין – ביישנות זה לא פסק דין. זו תווית שאנחנו בוחרים להדביק לעצמנו.
אז איך מתגברים על המחסום?
דבר ראשון, תפסיקו להשוות את עצמכן לאחרים. זה כמו להשוות תפוחים לתפוזים. לכל אחת יש את הקצב שלה, את הסגנון שלה, את הקול שלה.
דבר שני, תזכרו שלכולם יש פחדים. כן, גם לאלה שנראים הכי בטוחים בעצמם. ההבדל הוא שהם פשוט למדו איך להתמודד איתם.
אחד הטיפים הכי טובים שקיבלתי אי פעם היה להתחיל בקטן. במקום לנסות לנאום מול קהל, תתחילו בשיחה אחד על אחד עם חברה טובה. תתאמנו על להביע את עצמכן בצורה ברורה ותמציתית. תשימו לב לתגובות שלה. מה עובד? מה לא?
והכי חשוב – תהיו סבלניות. זה תהליך. לפעמים תעשו טעויות, תגידו דברים שלא התכוונתן, תרגישו מטופשות. אבל זה בסדר. זה חלק מהלמידה.
כמה טיפים קטנים שעושים הבדל גדול:
- שפת גוף: תתפלאו, אבל שפת הגוף שלנו משדרת הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. שמרו על קשר עין (אבל לא מאיים!), תעמדו ישר, תחייכו. זה נשמע קלישאתי, אבל זה עובד.
- הקשבה פעילה: תשאלו שאלות, תבקשו הבהרות, תראו שאתן באמת מקשיבות. זה לא רק מראה כבוד לצד השני, זה גם עוזר לכן להבין טוב יותר את מה שהוא אומר.
- תמציתיות: אף אחד לא אוהב שיחות ארוכות ומפותלות. תנסו להגיע ישר לעניין. תחשבו מה המסר העיקרי שאתן רוצות להעביר, ותתמקדו בו.
- אותנטיות: הכי חשוב – תהיו עצמכן. אל תנסו להיות מי שאתן לא. אנשים תמיד יעריכו כנות ואותנטיות.
התובנה המפתיעה? דווקא השקט שלנו הוא הכוח שלנו.
זה נשמע קצת פרדוקסלי, אבל תחשבו על זה רגע. כשאנחנו שקטות, אנחנו יכולות להקשיב יותר טוב. כשאנחנו מקשיבות יותר טוב, אנחנו יכולות להבין יותר טוב. וכשאנחנו מבינות יותר טוב, אנחנו יכולות להגיב בצורה יותר חכמה ויעילה.
השקט מאפשר לנו להטעין את עצמנו באנרגיה.
קחו לדוגמה את רוזה פארקס. היא לא צעקה, היא לא איימה, היא פשוט סירבה לקום מהכיסא שלה באוטובוס. השקט שלה, הסירוב העקרוני שלה, עורר מהפכה.
אז בפעם הבאה שאתן מרגישות שהקול שלכן הולך לאיבוד, תזכרו שאתן לא צריכות לצעוק כדי שישמעו אתכן. תהיו נוכחות, תקשיבו, תהיו אותנטיות. ואולי, רק אולי, תגלו שהקול השקט שלכן הוא הכי חזק שיש.
אני יודעת שזה לא קל. זה דורש תרגול, סבלנות ואמונה בעצמכן. אבל אני מאמינה בכן. ואני כאן כדי לתמוך בכן.
אז מה אתן חושבות? איזה צעד קטן אתן יכולות לעשות כבר היום כדי לחזק את מיומנויות התקשורת שלכן? שתפו אותי בתגובות!
