תגידו, יצא לכם פעם לשבת מול מראה ולחשוב "אני יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות כדי להיות מאושרת יותר, בריאה יותר, שלווה יותר… אבל אני פשוט לא עושה את זה"?
אני יודעת שאני לא לבד פה. וואו, כמה פעמים מצאתי את עצמי תקועה במעגל הזה! שנים חשבתי שאולי יש לי איזה פגם נסתר, איזה כפתור חבוי במערכת שמקולקל. התביישתי להודות בזה, כאילו אני היחידה שחווה את הפער המטורף הזה בין הידיעה לפעולה.
אז מה גיליתי? שכולנו קצת כאלה. זה חלק מהיותנו אנושיים. אבל - וזה אבל ענק - זה לא אומר שאנחנו צריכים להשלים עם זה.
במאמר הזה, אני לא הולכת לספר לכם על "5 צעדים פשוטים להגשמה עצמית". אני הולכת להסתכל לאמת בעיניים, להודות שזה מסע מורכב, ואולי אפילו קצת כואב, אבל כזה ששווה כל רגע.
מבטיחה לכם, אחרי שתקראו את זה, תסתכלו על עצמכם אחרת. לא כעל כישלון, אלא כעל יצור אנושי מורכב ומלא פוטנציאל, שמסוגל לעשות דברים מדהימים. ואולי, רק אולי, תעשו משהו קטן אחד, כבר היום, שיקרב אתכם לחיים שאתם באמת רוצים.
המוח שלנו: בין הישרדות לאושר
לפני כמה שנים, נתקלתי במחקר מדהים על האופן שבו המוח שלנו מעבד מידע. פרופסור אורי חסון, חוקר מוח מהאוניברסיטה העברית, הסביר איך המוח שלנו מעדיף באופן טבעי מידע שלילי על פני מידע חיובי. זה מנגנון הישרדותי עתיק יומין, שנועד להגן עלינו מפני סכנות.
וואו. זה הסביר לי כל כך הרבה! זה הסביר למה כל כך קל לנו לשקוע במחשבות שליליות, למה כל כך קשה לנו לראות את הטוב, למה כל כך מפחיד אותנו לקחת סיכונים.
אבל רגע, אז אנחנו פשוט שבויים של המוח שלנו? נידונים לחיות בפחד תמידי ולפספס את כל הטוב שיש לעולם להציע?
ממש לא!
ההבנה הזו היא הצעד הראשון לשחרור.
כי ברגע שאנחנו מודעים למנגנון הזה, אנחנו יכולים להתחיל לעקוף אותו. אנחנו יכולים להתחיל לאמן את המוח שלנו להתמקד בדברים החיוביים, לזהות את ההזדמנויות, ולהתמודד עם הפחדים שלנו.
הפחד משינוי: ידיד או אויב?
אני זוכרת תקופה שהייתי תקועה בעבודה שלא אהבתי. ידעתי שאני צריכה לעזוב, ידעתי שאני מסוגלת להרבה יותר, אבל פחדתי. פחדתי מהלא נודע, פחדתי מכישלון, פחדתי לאכזב את הסובבים אותי.
שנים חייתי בפחד הזה, עד שיום אחד קראתי ציטוט של הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון: "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שאנחנו לא מספיק טובים. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו חזקים מעל לכל מידה".
בום! זה היכה בי כמו רעם ביום בהיר. הבנתי שהפחד שלי הוא לא מחוסר יכולת, אלא דווקא מפוטנציאל עצום שלא ממומש.
אבל איך מתמודדים עם פחד כזה? איך עושים את הצעד הראשון לקראת שינוי?
גיליתי שהתשובה היא לא לנסות להעלים את הפחד, אלא לקבל אותו כחלק מהמסע. כן, מפחיד. כן, יש סיכוי להיכשל. אבל מה הסיכוי להצליח? מה הסיכוי להיות מאושרים יותר, מסופקים יותר?
אני לא אשקר, גם אחרי ההבנה הזו, לקח לי עוד כמה חודשים לעזוב את העבודה. אבל הפעם, זה היה ממקום אחר. לא ממקום של בריחה, אלא ממקום של בחירה.
וזו נקודה קריטית.
שינוי צריך לבוא ממקום של אהבה, לא ממקום של פחד.
הסוד הקטן: צעדים קטנים, הצלחות גדולות
טוב, אז הבנו שאנחנו צריכים לעשות דברים שטובים לנו, הבנו שזה מפחיד, הבנו שהמוח שלנו משחק נגדנו. אז מה עושים בפועל? איך מתחילים?
התשובה, לפחות מניסיוני, היא להתחיל בקטן. ממש בקטן.
תחשבו על זה כמו טיפוס על הר. אתם לא יכולים לטפס על האוורסט ביום אחד. אתם צריכים להתחיל בצעדים קטנים, להתאמן, להתרגל לגובה, להתמודד עם הקשיים.
אני יודעת, קשה לקבל את זה. אנחנו רוצים הכל כאן ועכשיו. אנחנו רוצים תוצאות מיידיות. אנחנו רוצים להרגיש טוב כבר עכשיו.
אבל האמת היא, ששינויים אמיתיים לוקחים זמן. הם דורשים סבלנות, התמדה, ובעיקר – חמלה עצמית.
לפני כמה שנים, התחלתי לתרגל מיינדפולנס. בהתחלה, זה היה נורא מתסכל. לא הצלחתי להתרכז, המחשבות שלי רצו כמו סוסים משוגעים, הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן.
אבל המשכתי. יום אחרי יום, דקה אחרי דקה. לאט לאט, התחלתי להרגיש שינוי. התחלתי להיות מודעת יותר למחשבות שלי, לרגשות שלי, לגוף שלי. התחלתי להרגיש יותר נוכחת ברגע הזה.
וזה, חברים, שינה לי את החיים.
אז מה הצעד הקטן שלכם? מה הדבר הקטן הזה שאתם יכולים לעשות היום, שיקרב אתכם לחיים שאתם רוצים?
אולי זה לצאת להליכה קצרה בטבע. אולי זה לקרוא כמה עמודים בספר שמעניין אתכם. אולי זה להתקשר לחבר שאתם אוהבים.
לא משנה מה זה, העיקר שתתחילו.
תזכרו, כל צעד קטן הוא ניצחון. כל ניצחון הוא עוד צעד בדרך להגשמה עצמית.
לא לבד במסע
אני יודעת, המסע הזה יכול להיות בודד ומפחיד. לפעמים, מרגיש שאף אחד לא מבין אותנו, שאף אחד לא יודע מה אנחנו עוברים.
אבל זה לא נכון.
יש מיליוני אנשים בעולם שעוברים בדיוק את מה שאתם עוברים. אנשים שמפחדים, שמפקפקים, שמתמודדים עם קשיים.
ואתם לא צריכים לעבור את זה לבד.
תמצאו את הקהילה שלכם. את האנשים שמבינים אתכם, שמקבלים אתכם, שמעודדים אתכם. אנשים שירימו אתכם כשאתם נופלים, ויחגגו איתכם את הניצחונות.
אני אישית מצאתי את הקהילה שלי בסדנאות כתיבה. שם, מצאתי אנשים שמבינים את הצורך שלי לבטא את עצמי, שמקבלים את הכתיבה שלי גם כשהיא לא מושלמת, שמעודדים אותי להמשיך לכתוב, גם כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת.
אבל איך מוצאים קהילה?
תחשבו על התחביבים שלכם, על התחומי עניין שלכם. תבדקו אם יש סדנאות, קבוצות או מפגשים בנושאים האלה. תצטרפו לקבוצות פייסבוק, פורומים או רשתות חברתיות אחרות.
אל תפחדו להכיר אנשים חדשים. תזכרו, כל אחד יכול להיות חבר פוטנציאלי.
וזכרו תמיד: אתם לא לבד. יש לכם מה להציע לעולם. אתם ראויים לאהבה, להערכה, ולאושר.
אז מה עכשיו?
אני באמת רוצה לשמוע מכם. מה הצעד הקטן שאתם הולכים לעשות היום? מה הדבר הזה שמפחיד אתכם, אבל אתם יודעים שאתם צריכים לעשות אותו?
תשתפו אותי בתגובות, בואו נדבר על זה. כי ביחד, אנחנו יכולים לעשות דברים מדהימים.
