אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על "שיטת העגבנייה" לניהול זמן. הייתי בטוחה שזה עוד טרנד חולף, עוד גלולה מרה של "טיפים לחיים" שמבטיחים הרים וגבעות. תזכורות? רשימות? ניהול זמן? נו באמת! כאילו הבעיה שלי היא לדעת איך לעשות דברים, ולא למה אני לא מצליחה להתחיל.
אבל אז, מצאתי את עצמי שוב ושוב באותו מעגל: עבודה אינסופית, סטרס מתמיד ותחושה שאני כל הזמן מפספסת משהו חשוב. ודווקא אז, השיטה המטופשת הזו עם העגבנייה, התחילה להיראות כמו קרן אור קטנה.
אז מה גרם לי לשנות את דעתי? ואיך אפשר ליצור תזכורות שבאמת זוכרים? בואו נצא למסע קצר יחד.
הכישלון המפואר שלי עם ניהול זמן (והתובנה שהגיעה אחריו)
האמת? הייתי גרועה בזה. גרועה מאוד. רשימות תמיד נגמרו זרוקות בתחתית התיק, ואפליקציות התזכורות הפכו לקבר אחים של משימות נשכחות. הרגשתי שאני נאבקת בטחנות רוח.
ואז, זה קרה. שכחתי יום הולדת של חברה טובה. לא סתם שכחתי, פשוט לא היה לי שמץ של מושג. בושה? כן. אכזבה עצמית? בהחלט. אבל גם… רגע של בהירות.
הבנתי שזה לא רק עניין של ניהול זמן. זה היה עניין של מה אני זוכרת, ו למה. למה יום הולדת של חברה טובה לא היה מספיק חשוב כדי "להישאר" במוח שלי? למה דווקא המשימות בעבודה, שכל כך מלחיצות אותי, תמיד שם?
הפסיכולוגיה של הזיכרון: למה אנחנו זוכרים מה שאנחנו זוכרים?
אוקיי, אז מה קורה שם במוח שלנו? (אל תדאגו, אני לא הולכת להיכנס להרצאה נוירו-ביולוגית). בגדול, הזיכרון שלנו סלקטיבי. הוא אוהב רגש, הוא אוהב סיפורים, והוא בטח אוהב דברים שמשפיעים עלינו באופן ישיר.
פרופסור ליסה פלדמן בארט, חוקרת רגשות נודעת, טוענת בספרה "How Emotions Are Made" (מקור 1) שאנחנו בעצם בונים את הרגשות שלנו, ולא רק מגיבים אליהם. כלומר, האופן בו אנחנו מפרשים סיטואציה, משפיע על האופן בו נזכור אותה.
אז רגע, אם אנחנו בונים את הרגשות שלנו, אנחנו יכולים לבנות זיכרונות "טובים" יותר?
לכאורה כן. אבל זה לא אומר שאפשר פשוט "להחליט" לזכור דברים. זה יותר עניין של ליצור הקשר רגשי, חיבור אישי.
התזכורת ככלי: לא רשימה, אלא תזכורת למה זה באמת חשוב
פה נכנסות התזכורות לתמונה. לא כרשימת משימות מעיקה, אלא ככלי שמזכיר לנו את ה למה.
- טריגרים רגשיים: במקום לכתוב "להתקשר לאמא", כתבו "להתקשר לאמא - לשמוע את הקול שלה ולדעת שהיא בסדר". זה משנה הכל.
הקשר אישי: תזכורת לדייט? הוסיפו תמונה שלכם ביחד. זה לא רק יזכיר לכם את הדייט, זה יזכיר לכם למה* רציתם אותו מלכתחילה.
- היו ספציפיים: במקום "ללכת לחדר כושר", כתבו "להזיז את הגוף שלי 30 דקות ולהרגיש את האנרגיה זורמת".
אגב, ד"ר אליזבת לופטוס, חוקרת זיכרון מפורסמת, הראתה במחקריה (מקור 2) שאנחנו יכולים בקלות "לשתול" זיכרונות שקריים במוח שלנו. זה קצת מפחיד, אבל גם מלמד אותנו כמה הזיכרון שלנו גמיש ונתון להשפעה. אז למה שלא נשתמש בגמישות הזו לטובתנו?
טכנולוגיה ואנושיות: שילוב מנצח (או שלא)
אני לא יכולה להתעלם מהאפליקציות, כמובן. יש היום אפליקציות תזכורות מעולות. אבל הן רק כלי. הן לא הפתרון. אם אתם לא מבינים למה אתם רוצים לזכור משהו, שום אפליקציה לא תעזור.
אני מצאתי שאפליקציות שמציעות אפשרות להוסיף תמונות, הקלטות קול או אפילו קישורים רגשיים (כמו שיר שמזכיר לכם אדם מסוים) עובדות הכי טוב.
זה לא קסם, זה תהליך
האמת? עדיין קורה שאני שוכחת דברים. אבל היום, אני לא מרגישה אשמה. אני מבינה יותר טוב למה זה קרה, ומה אני יכולה לעשות אחרת בפעם הבאה.
אז מה למדתי?
- תזכורות הן לא רשימת משימות, הן תזכורות לחיים שאני רוצה לחיות.
- רגש הוא דבק הזיכרון.
- טכנולוגיה היא כלי, לא מטרה.
ועכשיו תורכם. מה הדבר האחרון ששכחתם, וגרם לכם להרגיש רע? מה הייתם יכולים לעשות אחרת? אשמח לשמוע בתגובות. ואולי, ביחד, נצליח ליצור תזכורות שבאמת זוכרים.
מקורות:
- Feldman Barrett, L. (2017). How Emotions Are Made: The Secret Life of the Brain. Houghton Mifflin Harcourt.
- Loftus, E. F. (2013). Planting misinformation in the human mind: A 30-year investigation of the malleability of memory. Learning & Memory, 20(10), 549-558.
