היי, נעמה כאן. וכן, אני יודעת מה את חושבת. "תקשורת לאנשים שקטים? נו באמת, כאילו יש בכלל דבר כזה." אני מודה, גם אני הייתי סקפטית בהתחלה. תמיד אמרו לי שאני צריכה לדבר יותר, להיות אסרטיבית, לתפוס את הבמה. אבל משהו שם הרגיש לא נכון. זה לא הייתי אני.
ואז, יום אחד, קראתי ציטוט של אלינור רוזוולט שאמר: "לעיתים קרובות מדי אנו מעריכים את הכישרון של הרטוריקה יותר מאשר את הכישרון של האזנה." בום. זה הכה בי כמו ברק. אולי הכוח האמיתי נמצא לא בדיבור, אלא בהקשבה? אולי השקט הוא לא חולשה, אלא כוח?
אני לא מבטיחה לך שתהפכי להיות הנואם הבא של האו"ם. אבל אני כן מבטיחה לך שנוכל למצוא את הקול הייחודי שלך, את הדרך שלך להשפיע מבלי לוותר על מי שאת. וזה, חברות, שווה זהב.
איך הקול השקט משנה את המשחק?
לפני כמה שנים, עבדתי בפרויקט ענק עם צוות של אנשים מאוד קולניים. אני, כהרגלי, שתקתי. הרגשתי שהדעות שלי לא חשובות, שאף אחד לא יקשיב. עד שיום אחד, במהלך ישיבה סוערת, מישהו הציע פתרון שלדעתי היה פשוט שגוי. כל כך שגוי, שפשוט לא יכולתי לשתוק.
נשמתי עמוק, דיברתי בשקט, הסברתי את הבעיה בנימוס, והצעתי פתרון חלופי. את יודעת מה קרה? הקשיבו לי. באמת הקשיבו. הפתרון שלי התקבל, והפרויקט ניצל. זה היה הרגע שבו הבנתי את הכוח של הקול השקט.
מאיפה בכלל מתחילים? (טיפ: תתחילי בהקשבה)
אוקיי, אז החלטת לצאת למסע הזה איתי. מה השלב הראשון? להקשיב. כן, שמעת נכון. אבל לא סתם להקשיב כדי לענות. להקשיב כדי להבין. להקשיב למה שאנשים באמת אומרים, וגם למה שהם לא אומרים.
קראתי פעם מחקר (של פרופסור ברונה בראון, חוקרת בושה ופגיעות) שאמר שלהקשיב באמת זה להיות פגיע. זה אומר להיות מוכנה לשמוע דברים שלא נוחים לך, לשים בצד את הדעות הקדומות שלך, ולהיות באמת נוכחת ברגע. וואו. זה דורש אומץ, נכון?
אבל זה שווה את זה. כי כשאנשים מרגישים ששומעים אותם באמת, הם נפתחים. הם משתפים. והם מקשיבים לך בתמורה. זה יוצר מעגל קסמים של תקשורת אמיתית.
הטעות הנפוצה שאנשים שקטים עושים (ואיך להימנע ממנה)
אחת הטעויות הכי גדולות שאנשים שקטים עושים היא לחכות לרגע המושלם לדבר. את יודעת, הרגע הזה שבו תהיה לך תשובה מושלמת, ניסוח מבריק, וכולם יסתכלו עלייך בהערצה.
אבל האמת היא שאין רגע מושלם. ותמיד יהיה מישהו יותר קולני, יותר אסרטיבי, יותר... בקיצור, יותר. אז מה עושים? קופצים למים. מתחילים בקטן. משתפים רעיון קטן בישיבה, שואלים שאלה, מציעים עזרה. לא חייבים להיות מבריקים. מספיק להיות אותנטיים.
אגב, פעם ניסיתי את הטקטיקה הזו בישיבה עם הבוס שלי. הוא תמיד נראה כל כך עסוק ובלתי נגיש. פחדתי להפריע. אבל החלטתי לנסות. שאלתי שאלה קטנה על פרויקט שעבדנו עליו. להפתעתי, הוא חייך, ענה לי בסבלנות, ואפילו ביקש את דעתי. זה שינה את כל הדינמיקה בינינו.
מקורות השראה (מעבר למדריכי תקשורת קלאסיים)
אני אוהבת לשאוב השראה ממקומות לא צפויים. לדוגמה, קראתי פעם ביוגרפיה של ציירת בשם ג'ורג'יה או'קיף, אישה שקטה ומופנמת, שכבשה את עולם האמנות בזכות הציורים הייחודיים שלה. היא מעולם לא ניסתה להיות מישהי שהיא לא. היא פשוט נתנה לאמנות שלה לדבר. זה נתן לי הרבה חומר למחשבה.
מקור נוסף הוא עולם הטבע. תחשבי על עצים. הם שקטים, יציבים, ומחוברים לשורשים שלהם. הם לא צריכים לצעוק כדי להתקיים. הם פשוט צומחים, בשקט ובנחישות.
מתי השקט הופך לבעיה (ומה עושים בנידון)?
אוקיי, אז דיברנו על הכוח של השקט. אבל חשוב להגיד, יש גם מצבים שבהם שקט יכול להיות בעיה. למשל, אם את מרגישה שמשתיקים אותך, שמנצלים אותך, או שמתעלמים מהצרכים שלך.
במקרים כאלה, חשוב למצוא את הדרך לדבר. אבל לא כדי לנצח בוויכוח. אלא כדי להגן על עצמך, להביע את האמת שלך, ולדאוג לצרכים שלך. לפעמים זה אומר להגיד "לא", לפעמים זה אומר לבקש עזרה, ולפעמים זה אומר פשוט להגיד "אני לא מסכימה".
ואם קשה לך לדבר, תתחילי בכתב. כתבי מכתב, יומן, או אפילו הודעה לעצמך. העיקר שתשמעי את הקול שלך, גם אם הוא שקט בהתחלה.
אז מה הלאה? אני לא יודעת. כל אחת מאיתנו נמצאת במסע אחר. אבל אני מקווה שהצלחתי לתת לך כמה רעיונות וכלים שיעזרו לך למצוא את הקול שלך, את הכוח שלך, את השקט שלך.
ואם יש לך עוד שאלות, תובנות, או סתם רצון לשתף, אני כאן. כי בסופו של דבר, אנחנו כולנו ביחד במסע הזה. ואני מאמינה שלכולנו יש משהו חשוב להגיד. גם אם אנחנו שקטים.
באהבה,
נעמה
