האמת? פעם חשבתי שאם אעבוד מספיק קשה, אשיג הכל. כמו בסרטים, אתם יודעים? הגיבורה מתאמצת, מזיעה, ובסוף – טה-דה! – מנצחת. אבל החיים זה לא סרט, ולגלות את זה היה... איך נאמר? בום.
הייתי בתקופה שבה הכל קרס. עבודה מלחיצה, זוגיות לא מתפקדת, חברים שהתרחקו, וגוף שפשוט צעק די. ואז הבנתי משהו: מרתון החיים הוא לא ספרינט. זו ריצה ארוכה, מפותלת, ובטח שלא נועדה לרוץ אותה לבד.
אז מה עושים כשמרגישים שאתם עומדים לקרוס? איך מצליחים לרוץ את המרתון הזה, שנקרא חיים, בלי לאבד את השפיות? בלי לוותר על עצמכם? בלי להגיע לקו הסיום מרוקנים?
אני רוצה להזמין אתכם למסע. מסע של גילוי, של צמיחה, ובעיקר – של חמלה עצמית. אני מבטיחה לכם שלא תצאו מפה עם פתרונות קסם, אבל אולי כן תצאו עם נקודת מבט חדשה, כזו שתעזור לכם לנשום עמוק ולהמשיך לרוץ.
הנחת יסוד: מנוחה היא לא בזבוז זמן (והנה למה)
תמיד חשבתי שמנוחה זה מותרות. שאם אני לא כל הזמן בעשייה, אני מפסידה. מחקרים מראים אחרת. (Huberman Lab Podcast, "Master Your Sleep & Improve Your Health, Performance, & Mental State"). שינה איכותית, למשל, משפיעה ישירות על התפקוד הקוגניטיבי, על מצב הרוח, ועל היכולת שלנו להתמודד עם לחץ.
אבל זה לא רק שינה. זה גם לקחת הפסקות קצרות במהלך היום, לצאת לטבע (יערה שורק, "גוף נפש טבע"), לתרגל מיינדפולנס. הפעולות הקטנות האלה, לכאורה לא משמעותיות, הן אלה שבונות את החוסן הנפשי שלנו.
זה נשמע פשוט, נכון? אבל תחשבו על זה רגע: מתי בפעם האחרונה באמת נתתם לעצמכם רגע של שקט? בלי טלפון, בלי רשימת מטלות, בלי רגשות אשם?
אני זוכרת תקופה שבה הייתי עובדת עד השעות הקטנות של הלילה, ואז קמה מוקדם בבוקר כדי "להספיק" עוד. הייתי גאה בעצמי על זה שאני "וורקוהוליק". רק בדיעבד הבנתי שפשוט ברחתי מעצמי.
הגוף זוכר הכל. ואם לא נקשיב לו, הוא יגרום לנו להקשיב.
הטעות הקריטית של "עבודה קשה" (ולמה היא לא תמיד משתלמת)
אני לא אומרת לא לעבוד קשה. אבל יש הבדל עצום בין עבודה קשה מתוך תשוקה ומטרה, לבין עבודה קשה מתוך הישרדות, מתוך פחד. סטיבן קובי בספרו "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" מדבר על חשיבות העבודה על דברים חשובים ולא דחופים. כמה זמן אנחנו מקדישים לדברים שבאמת מקדמים אותנו, לעומת כיבוי שריפות בלתי פוסק?
וכאן נכנסת הגישה המפתיעה: לפעמים, לעצור זה להתקדם.
יצא לי לדבר עם לא מעט יזמים ואנשי עסקים מצליחים, וכולם, בלי יוצא מן הכלל, אמרו לי אותו הדבר: ההצלחה האמיתית הגיעה אחרי שהם למדו להאט, להתמקד, ולסנן את הרעש.
אז רגע, אולי אנחנו צריכים להגדיר מחדש מה זה בכלל "הצלחה"?
איך מודדים הצלחה (וזה לא מה שחשבתם)
הרבה פעמים אנחנו מודדים הצלחה לפי פרמטרים חיצוניים: כסף, מעמד, קריירה. אבל מה קורה כשמגיעים לפסגה ומגלים שהיא ריקה?
הצלחה אמיתית, לדעתי, היא תחושה פנימית של סיפוק, של משמעות, של חיבור לעצמנו ולאחרים. זה להיות מסוגלים להסתכל במראה ולאהוב את מה שאנחנו רואים. זה לדעת שעשינו את הטוב ביותר שלנו, גם אם לא תמיד הצלחנו.
אני זוכרת תקופה שבה הרווחתי המון כסף, אבל הייתי אומללה. הייתי עובדת מסביב לשעון, מנותקת מהמשפחה שלי, ומרגישה כמו בורג קטן במכונה גדולה. רק אחרי שעזבתי את העבודה הזאת, הבנתי כמה מחיר שילמתי.
אולי הגיע הזמן להפסיק לרדוף אחרי מה שהחברה אומרת לנו שאנחנו צריכים לרצות, ולהתחיל להקשיב למה שהלב שלנו באמת רוצה?
הסוד הקטן של המנצחים (שלא מדברים עליו מספיק)
אז מה הסוד? איך מצליחים לרוץ את המרתון הזה בלי לקרוס?
התשובה, לדעתי, היא חמלה עצמית.
להיות סלחניים כלפי עצמנו, להבין שאנחנו לא מושלמים, שמותר לנו לטעות, שמותר לנו לנוח. לאהוב את עצמנו, גם ברגעים הכי קשים.
זה נשמע קלישאתי, אני יודעת. אבל תחשבו על זה רגע: איך הייתם מתייחסים לחבר טוב שנמצא במצב דומה? הייתם שופטים אותו? מבקרים אותו? או שהייתם מנסים לעודד אותו, לתמוך בו, להזכיר לו כמה הוא חזק?
אז למה אנחנו מתייחסים לעצמנו כל כך גרוע?
אז איך מתחילים? איך מטפחים חמלה עצמית?
אני לא יודעת את התשובה בשבילכם. אבל אני יודעת מה עזר לי:
- מיינדפולנס: להתחיל לשים לב למחשבות ולרגשות שלי, בלי לשפוט אותם.
- כתיבה: לכתוב לעצמי מכתבים של תמיכה וחמלה.
- שיחה: לדבר עם חברים טובים, עם משפחה, עם מטפל.
- תנועה: לעשות דברים שגורמים לי להרגיש טוב בגוף שלי.
המרתון הזה הוא לא קל. יהיו ימים טובים יותר וטובים פחות. יהיו רגעים של תקווה ורגעים של ייאוש. אבל הכי חשוב לזכור שאנחנו לא לבד. שיש לנו את הכוח ליצור לעצמנו חיים מלאים, מאושרים, ובעיקר – אותנטיים.
אז איך אתם תבחרו לרוץ את המרתון שלכם? מה יעזור לכם לשמור על עצמכם לאורך הדרך? אני באמת רוצה לשמוע.
