אני זוכרת את הפעם הראשונה שהבנתי את המשמעות האמיתית של "לא". הייתי סטודנטית צעירה, מלאת התלהבות ורצון לרצות, ואמרתי "כן" לכל בקשה, כל משימה, כל הזדמנות. עד שנשברתי.
האמת היא, שרובנו גדלים עם תחושה שאמירת "כן" היא הדרך הבטוחה להצלחה, לאהדה וקבלה חברתית. שאם רק נהיה "בסדר" עם כולם, החיים יהיו קלים יותר. אבל מה קורה כשאומרים "כן" כשבפנים צועקים "לא"?
הבטחתי לעצמי לכתוב על הנושא הזה ממקום אישי, לא כעוד מדריך אסרטיביות משעמם. אני רוצה שנצלול ביחד לשאלות האמיתיות: מה מפחיד אותנו כל כך בסירוב? איך אפשר להגיד "לא" בלי להרגיש אשמים? והכי חשוב – איך להפוך את ה"לא" שלנו לכוח מניע, במקום למחסום?
אז קחי נשימה עמוקה, כי אנחנו יוצאות למסע הזה ביחד.
המלכודת המתוקה של ה"כן"
אמירת "כן" היא ממכרת. זה נותן לנו תחושה של ערך, של נחיצות. אנחנו מרגישים חשובים כשאחרים צריכים אותנו. אבל כאן טמונה הבעיה – אנחנו מתחילים למדוד את הערך שלנו ביחס לאחרים, ולא ביחס לעצמנו.
ד"ר ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות, מסבירה בספרה "אומץ להיות לא מושלם" (Daring Greatly) איך החיפוש אחר קבלה חיצונית מוביל אותנו לאבד את הקשר עם עצמנו. היא טוענת שאנחנו משקיעים אנרגיה עצומה בניסיון לרצות אחרים, במקום להקשיב לקול הפנימי שלנו.
מניסיון אישי, אני יכולה להגיד שהיא צודקת במיליון אחוז. אני זוכרת תקופה שבה אמרתי "כן" לכל הזמנה חברתית, גם כשבאמת רציתי רק להתכרבל עם ספר טוב. פחדתי לפספס, פחדתי להיראות לא חברותית. אבל בסופו של דבר, הרגשתי מרוקנת ורחוקה מעצמי.
נקודת מפנה: הבנתי שאני לא יכולה למלא את הכוס של אחרים, אם הכוס שלי ריקה.
למה כל כך קשה לנו להגיד "לא"?
התשובה לשאלה הזו מורכבת, אבל אני חושבת שהיא טמונה בשלושה פחדים עיקריים:
- פחד מדחייה: אנחנו חוששים שאם נסרב, אנשים לא יאהבו אותנו יותר.
- פחד מעימות: אנחנו מעדיפים להימנע מעימותים, גם במחיר של ויתור על הרצונות שלנו.
- פחד מלהיראות "לא בסדר": אנחנו רוצים להיתפס כאנשים נדיבים, עוזרים וטובים.
אבל האם את באמת רוצה להיות "בסדר" על חשבון האושר שלך? האם את באמת רוצה לחיות חיים שמכתיבים אחרים?
האומנות של ה"לא": איך להגיד את זה נכון?
אוקיי, אז החלטנו שהגיע הזמן להתחיל להגיד "לא". אבל איך עושים את זה בלי ליצור דרמה מיותרת? הנה כמה טיפים שעזרו לי:
- היי כנה: אל תמציאי תירוצים שקריים. פשוט תגידי שאת לא יכולה או לא רוצה.
- היי תמציתית: אל תסבירי את עצמך יותר מדי. הסבר קצר וברור הוא מספיק.
- היי אסרטיבית, לא תוקפנית: אמרי את ה"לא" שלך בביטחון, אבל בלי להיות גסה או פוגעת.
- הציעי חלופה (אם רלוונטי): אם את רוצה לעזור, אבל לא יכולה לעשות את מה שמבקשים ממך, הציעי פתרון אחר.
- תרגלי: תתחילי עם בקשות קטנות ופחות חשובות, כדי להתאמן על אמירת "לא".
ליאת יקותיאלי, יועצת ארגונית ומומחית לתקשורת בינאישית, טוענת בספרה "תקשורת מקרבת" (Nonviolent Communication) שאמירת "לא" היא לא בהכרח ביטוי של אגואיזם, אלא ביטוי של כבוד עצמי. היא מסבירה שכשאנחנו אומרים "לא" מתוך מקום אותנטי, אנחנו בעצם מכבדים את הרצונות והצרכים שלנו.
"לא" הוא לא סוף העולם, הוא התחלה חדשה
אמירת "לא" היא לא קלה, אבל היא הכרחית כדי לחיות חיים אותנטיים ומספקים. היא מאפשרת לנו לשים את עצמנו במקום הראשון, להגן על הזמן והאנרגיה שלנו, ולהתמקד במה שבאמת חשוב לנו.
אני יודעת, זה מפחיד. אבל אני מבטיחה לך, ברגע שתתחילי להגיד "לא" לדברים שלא מתאימים לך, את תגלי עולם חדש של אפשרויות. את תגלי את הכוח שלך, את הערך שלך, את האושר שלך.
אז קחי את האומץ, ותגידי "לא".
כי ה"לא" שלך יכול להיות ה"כן" הכי גדול שאי פעם תגידי לעצמך.
אני חושבת על זה הרבה לאחרונה, על האופן שבו אנחנו מפחדים לפספס, אבל אולי אנחנו בעצם מפספסים את עצמנו בדרך? מה דעתך? אני ממש אשמח לשמוע על החוויות שלך עם אמירת "לא".
