אוקיי, בואו נדבר על זה. באמת נדבר. לא על הטכניקות המאורגנות והמושלמות האלה שמבטיחות לך למצוא הכל תוך 5 דקות. כי בתכל'ס? זה כמעט אף פעם לא עובד ככה. אני נעמה, ואני אלופת העולם באיבוד דברים. מפתחות, משקפיים, אפילו את הטלפון שלי – כשאני בבית! אז כן, ניסיתי הכל. ולמדתי כמה דברים בדרך.
ההתחלה: מאיפה בכלל מתחילים לחפש? (ואיך לא להיכנס לפאניקה)
תקשיבו, הפעם הראשונה שאיבדתי את הטבעת נישואין שלי (בתוך הבית! כן, אני יודעת!), כמעט התעלפתי. לחץ דם בשמיים, דפיקות לב מטורפות. ואז קלטתי – הפאניקה הזו רק מקשה עליי לחשוב בהיגיון. אז מה עושים?
- נשימה עמוקה. סתם? לא סתם. זה באמת עוזר להוריד את מפלס החרדה. שבו רגע, עצמו עיניים, נשמו כמה נשימות עמוקות.
- "הדקה האחרונה". איפה ראיתם את החפץ לאחרונה? ממש תנסו לשחזר את הרגע הזה. מה עשיתם לפני? אחרי? לאן הלכתם? זה טריק פשוט אבל מדהים כמה שהוא עובד.
- רגע, מה בדיוק איבדתי? זה נשמע טריוויאלי, אבל לפעמים אנחנו מחפשים משהו אחד ומגלים משהו אחר לגמרי. פעם חיפשתי את האוזניות שלי, ובסוף מצאתי את המטען הנייד שחשבתי שזרקתי לפח!
אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו עצות בסיסיות. אבל תאמינו לי, כשאתם בלחץ, אפילו הדברים הכי פשוטים נשכחים.
מעבר לבסיס: שיטות חיפוש מתוחכמות (יחסית)
אוקיי, אז עברנו את שלב הפאניקה והבסיס. עכשיו אפשר לעלות שלב. פה כבר צריך קצת יותר מחשבה ויצירתיות.
תחשבו כמו החפץ. נשמע מטופש? אולי. אבל איפה הוא היה* רוצה להיות? אם אתם מחפשים שלט, איפה הייתם שמים אותו אחרי שסיימתם לראות טלוויזיה? ליד הטלוויזיה? על השולחן? מתחת לכרית? (אל תשפטו אותי).
- שיטת "הריבוע המכווץ". זה משהו שלמדתי מספרי בלשות (אני מכורה לספרי מתח, מה לעשות?). מתחילים לחפש במקום האחרון שבו ראיתם את החפץ, ואז מרחיבים את החיפוש בצורה מעגלית. כל פעם קצת יותר רחוק. זה עוזר למקד את החיפוש ולא להתפזר.
- עזרה מחברים (או בני משפחה). לפעמים מבט מבחוץ יכול לעשות פלאים. לאנשים אחרים יש זוויות ראייה שונות, והם יכולים לראות דברים שאנחנו מפספסים. פעם חיפשתי את המפתח של האוטו במשך שעות, ובסוף הבת שלי מצאה אותו בתוך הנעל שלי! (עד היום אני לא יודעת איך הוא הגיע לשם).
התובנה המפתיעה: למה אנחנו בכלל מאבדים דברים? (ומה זה אומר עלינו)
זהו, פה זה מתחיל להיות מעניין. כי אחרי שנים של איבוד דברים, התחלתי לתהות – למה זה קורה לי כל הזמן? ומה זה אומר עליי?
"היכולת שלנו לאבד דברים קשורה קשר הדוק למידת הקשב שלנו," מסבירה ד"ר סמנתה בארנס, פסיכולוגית קוגניטיבית שמתמחה בנושא. "כשאנחנו מוסחים, עייפים או לחוצים, אנחנו פחות מודעים לסביבה שלנו ולפעולות שלנו." (מקור: The Psychology of Lost Objects, Journal of Cognitive Psychology).
אבל זה יותר מזה. לדעתי, זה גם קשור לאיך שאנחנו מתייחסים לחפצים שלנו. האם אנחנו מעריכים אותם? האם אנחנו מטפלים בהם? או שאנחנו מתייחסים אליהם כאל מובן מאליו?
פעם קראתי מאמר על כך שאנשים שמתקשים לשמור על סדר וארגון בבית שלהם, מתקשים גם לשמור על הסדר והארגון בחיים שלהם. בהתחלה זה נשמע לי מופרך, אבל ככל שחשבתי על זה יותר, הבנתי שיש בזה משהו. (אגב, המאמר פורסם באתר "The Minimalists", ואני ממליצה עליהם בחום לכל מי שרוצה לעשות קצת סדר בחיים).
זה לא אומר שאנחנו צריכים להפוך להיות פדנטים כפייתיים. אבל זה כן אומר שאולי כדאי לנו לחשוב קצת יותר על איך אנחנו מתייחסים לחפצים שלנו, ואיך זה משפיע על החיים שלנו.
הסוף (או שלא?): מה למדתי מכל זה?
אז מה למדתי מכל השנים האלה של איבוד דברים? קודם כל, למדתי להיות פחות קשה עם עצמי. זה קורה לכולם, וזה לא סוף העולם. דבר שני, למדתי להיות יותר מודעת לסביבה שלי ולפעולות שלי. אני משתדלת להקדיש קצת יותר תשומת לב לדברים שאני עושה, ולא לעשות הכל על אוטומט. ודבר שלישי, למדתי לבקש עזרה. כי לפעמים, כל מה שצריך זה עוד זוג עיניים.
אבל האמת היא? שאני עדיין מאבדת דברים. זה חלק מהחיים שלי. אבל לפחות עכשיו אני יודעת איך להתמודד עם זה בצורה קצת יותר טובה.
ועכשיו, שאלה בשבילכם – מה הדבר הכי מוזר שאיבדתם אי פעם? אני אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם בתגובות! מי יודע, אולי נמצא את זה ביחד. 😉
