היי, נעמה כאן. בואו נדבר רגע על משהו שכולנו מכירות מקרוב – הרגע הזה שאתן מבקשות משהו מהילדים שלכן... ושום דבר לא קורה. כלום. כאילו דיברתן לעציץ. מכירות? בטח שמכירות.
אני זוכרת את עצמי עומדת במטבח, מנסה נואשות להכין ארוחת ערב, כשהבנות שלי, אז בנות 5 ו-7, התרוצצו סביבי כמו טורנדו קטן. "בבקשה, בבקשה, תפסיקו לריב ותשטפו ידיים!" ביקשתי, ניסיתי יותר נכון. כלום. שקט. הן המשיכו. ואז התחלתי להרים את הקול, וזה רק החמיר את המצב.
תכלס? הרגשתי כישלון.
אז מה עושים? איך גורמים להם להקשיב, באמת להקשיב, בלי לצעוק, בלי לאיים, ובלי לאבד את השפיות?
זו השאלה ששאלתי את עצמי במשך שנים. ואחרי טונות של ניסוי וטעייה (ויותר מדי דמעות, אם להיות כנה), גיליתי כמה דברים שעובדים. או לפחות, עובדים רוב הזמן. כן, גם אני לא מושלמת.
הטעות הנפוצה שאנחנו עושות, ואיך לתקן אותה
שימו לב, זה קריטי: רוב הזמן, אנחנו מניחות שהבעיה היא שהילדים לא מקשיבים. אבל מה אם הבעיה היא בכלל איך אנחנו מדברות אליהם?
חשבתן על זה פעם?
אני אסביר.
הרבה פעמים אנחנו מדברות מתוך אוטומט, מתוך לחץ, מתוך תסכול. אנחנו מבקשות דברים בצורה מעורפלת, או מהירה מדי, או בלי בכלל ליצור קשר עין. במילים אחרות, אנחנו לא באמת מתקשרות.
לדוגמה, במקום להגיד "תפסיקו לריב!", אפשר להתכופף לגובה העיניים שלהן, להניח יד על הכתף של אחת מהן, ולהגיד בשקט: "אני רואה שאתן כועסות אחת על השנייה. בואו ננסה למצוא פתרון ביחד. מה דעתכן?"
אוקיי, זה נשמע קצת "חינוכי" מדי, אני יודעת. אבל תחשבו על זה רגע – מה הסיכוי שהן יקשיבו לכם יותר אם תדברו אליהן בכבוד, לעומת אם תצעקו עליהן מרחוק?
התשובה די ברורה, לא?
מקור מפתיע – איך הכלבים שלי לימדו אותי על הורות
אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל האילוף של הכלבים שלי לימד אותי שיעור חשוב על תקשורת. גילוי נאות, אני חובבת חיות מושבעת, ויש לי שני גולדן רטריוורים מדהימים.
אחת הטכניקות הבסיסיות באילוף כלבים היא להשתמש בחיזוקים חיוביים. במקום להעניש את הכלב על התנהגות לא רצויה, מתמקדים בתגמול על התנהגות רצויה.
אז מה הקשר לילדים?
ובכן, גיליתי שהעיקרון הזה עובד גם עם ילדים. אם אנחנו מתמקדות במה שהם עושים נכון, ולא רק במה שהם עושים לא נכון, אנחנו יוצרות סביבה חיובית יותר, שבה הם מרגישים בטוחים יותר להקשיב ולשתף פעולה.
למשל, במקום להגיד "תמיד אתה משאיר את הצעצועים שלך מפוזרים!", אפשר להגיד "אני ממש מעריכה את העזרה שלך בסידור החדר. זה עושה לי כיף לראות אותו מסודר!"
אני יודעת, זה לא תמיד קל. במיוחד כשאתן עייפות ומותשות. אבל תאמינו לי, זה משתלם.
הדבר הקטן שעושה הבדל ענק: הקשבה פעילה
אחת הטכניקות הכי פשוטות, אבל הכי אפקטיביות, היא הקשבה פעילה. זה אומר, לתת לילדים את מלוא תשומת הלב שלנו, להקשיב באמת למה שהם אומרים, ולנסות להבין את נקודת המבט שלהם.
לדוגמה, אם הילד שלכם אומר "אני לא רוצה לעשות שיעורי בית!", במקום להגיד "אתה חייב לעשות שיעורי בית!", אפשר להגיד "אני מבינה שאתה לא רוצה. מה קשה לך בזה?"
זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה יכול לעשות הבדל עצום. כשהילדים מרגישים שמקשיבים להם, הם מרגישים מובנים ומוערכים. והם יהיו הרבה יותר מוכנים להקשיב לכם בחזרה.
מחקרים מראים שתקשורת מילולית איכותית עם ילדים קשורה ישירות לשיפור היכולות הקוגניטיביות והרגשיות שלהם. (מקור: "The Power of Talk: Who Gets Heard and Why" by Deborah Tannen).
סוד קטן לסיום – תזכירו לעצמכן שאתן לא לבד
הורות זה קשה. נקודה. וזה בסדר גמור להרגיש לפעמים שאתן לא יודעות מה אתן עושות. כולנו מרגישות ככה לפעמים.
הדבר הכי חשוב הוא לזכור שאתן לא לבד. יש עוד הרבה אמהות שמתמודדות עם אותם אתגרים כמוכן. ותמיד יש מה ללמוד ולנסות.
אז קחו נשימה עמוקה, תזכירו לעצמכן שאתן עושות את הכי טוב שאתן יכולות, ותמשיכו לנסות.
כי בסופו של דבר, הקשר שלכן עם הילדים שלכן הוא הדבר הכי חשוב.
מה אתכן? מה הטיפים שלכן לגרום לילדים להקשיב? שתפו אותי בתגובות! אשמח לשמוע.
