אוקיי, בואו נדבר תכל'ס. מי פה חווה לפחות פעם אחת בחיים את הדרמה הזאת של "מי מוציא את הזבל?!" או "למה תמיד אני צריך/ה לשטוף כלים?!". אני מודה, אני הראשונה להרים יד. תקופה ארוכה הרגשתי כמו מנהלת משק בית ממורמרת, והכי גרוע – הרגשתי לבד במערכה.
אבל רגע, לפני שאנחנו צוללים לייאוש, יש לי משהו לשתף אתכן. תובנה שהפתיעה אותי לגמרי: זה לא חייב להיות ככה.
הטעות שלי? חשבתי שחלוקת מטלות שווה היא הפתרון. טעות!
אני זוכרת את הפעם הראשונה שניסיתי לעשות "טבלת מטלות" מסודרת. השקעתי בזה שעות! עיצבתי, הדפסתי, תליתי על המקרר בגאווה. אחרי שבוע, הטבלה הזו הפכה ליותר לקישוט מאשר משהו שמזיז מישהו. נו, מכירות את זה?
למה זה לא עבד? כי התמקדתי ב"מה" צריך לעשות, ולא ב"למה" בכלל חשוב לעזור.
אבל אל תדאגו, אני לא כאן כדי להרצות לכן על "תקשורת מקרבת" (למרות שזה חשוב!). אני כאן כדי לשתף בטריקים קטנים, שינויים מחשבתיים, שגרמו למהפך אצלנו בבית.
1. שחררו שליטה, בחרו מלחמות:
תחשבו על זה רגע – מה הכי מפריע לכן? שהכביסה מקופלת בצורה מושלמת או שהיא בכלל מקופלת? אני למדתי לשחרר. וויתרתי על הקטע הזה של "הכל חייב להיות בדיוק כמו שאני עושה את זה". זה חסך לי המון אנרגיה וויכוחים מיותרים.
תובנה קטנה: לעיתים קרובות, השלמות שלנו היא האויב של השיתוף פעולה.
2. תנו קרדיט – ועוד קצת קרדיט:
כולנו אוהבים שמפרגנים לנו, נכון? אז למה אנחנו שוכחים לפרגן על דברים קטנים בבית? "תודה שעזרת עם הכלים, זה ממש הקל עליי". מילים פשוטות, עושות פלאים.
לא מזמן קראתי מחקר מעניין על מוטיבציה (מקור: Deci, E. L., & Ryan, R. M. (2000). Self-determination theory and the facilitation of intrinsic motivation, social development, and well-being. American Psychologist, 55(1), 68-94.*). המסקנה העיקרית? מוטיבציה פנימית, הרצון לעשות משהו כי הוא משמעותי עבורנו, חזקה יותר מכל תמריץ חיצוני. ואחת הדרכים לעודד מוטיבציה פנימית היא הכרה והערכה.
3. הפכו את זה למשחק (באמת!):
מי אמר שעבודות בית חייבות להיות סזיפיות? תתחילו לחשוב איך להפוך אותן למשהו קצת יותר כיפי. תחרות "מי מפנה את השולחן הכי מהר" (עם פרס קטן בסוף), מוזיקה קצבית בזמן שמסדרים, או אפילו ספירת כוכבים זוהרים על כל משימה שהושלמה (עובד מעולה עם ילדים קטנים, אבל לא רק!).
4. דברו על זה – אבל לא כשאתן עצבניות:
זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל תאמינו לי, זה קשה ליישום. כשאני עצבנית על זה שאני שוב זו שמרימה גרביים מהרצפה, אני ממש לא במצב רוח לדיון רציונלי.
קחו נשימה, תירגעו, ותדברו על זה כשאתן רגועות. הסבירו איך אתן מרגישות, בלי להאשים. "קשה לי כשאני מרגישה שאני עושה את רוב העבודה בבית". זה הרבה יותר אפקטיבי מ"אתה אף פעם לא עוזר לי!".
5. תזכירו לעצמכן – אתן לא מושלמות (וזה בסדר!).
גם לי יש ימים שאני פשוט לא מסוגלת. שאני מעדיפה להתכרבל עם ספר טוב מאשר לנקות את האבק. וזה בסדר. זה אנושי.
משפט קצר וחשוב: להכריח את עצמנו לעשות הכל מוביל לשחיקה.
אז מה עושים בימים כאלה? מבקשים עזרה. זה לא בושה. זה סימן שאתן חזקות מספיק כדי להודות שאתן צריכות עזרה.
אגב, קראתי פעם בספר של ד"ר ברנה בראון (Daring Greatly) על החשיבות של פגיעות ואותנטיות ביצירת קשרים. זה נכון גם בתוך הבית. כשאנחנו מראים את הצד האנושי שלנו, גם לאחרים קל יותר להתחבר ולהירתם לעזרה.
ולסיום, שאלה למחשבה: מה הייתן עושות עם שעה נוספת ביום אם לא הייתן צריכות לעשות את כל עבודות הבית לבד? תחשבו על זה. זה יכול להיות מוטיבציה מצוינת להתחיל לעשות שינוי.
אני יודעת שזה לא פתרון קסם. זה תהליך. אבל אני מבטיחה לכן, זה שווה את זה. ואם יש לכן טיפים נוספים, אני אשמח לשמוע! שתפו אותי בתגובות. יחד, ניצור בית שבו כולם עוזרים, ובלי מלחמות מיותרות.
