אני זוכרת את עצמי יושבת שעות על מצגת, כל שקף חייב להיות מושלם, כל פונט מדויק, כל תמונה באיכות הכי גבוהה. לא משנה כמה עבדתי, תמיד הייתה בי תחושה שאני יכולה לעשות יותר. מוכר לכם?
זה התחיל בתמימות, מתוך רצון להצליח, אבל מהר מאוד הפך למרדף בלתי פוסק אחרי שלמות בלתי אפשרית. ואז, מותשת, הבנתי משהו: פרפקציוניזם הוא לא מתכון למצוינות, הוא מתכון לשחיקה.
אז איך מוותרים על הפרפקציוניזם בלי לוותר על הרצון להצליח? איך מגיעים למצוינות בלי לשחוק את עצמנו? בואו נצא למסע הזה ביחד.
מה הפרפקציוניזם באמת גורם לנו? (וזה לא מה שחשבתם)
רובנו חושבים שפרפקציוניזם הוא פשוט שאיפה למצוינות, אבל האמת היא שהוא משהו אחר לגמרי. ד"ר שארון מרטין, פסיכולוגית קלינית וחוקרת מובילה בתחום, מגדירה פרפקציוניזם כ"אמונה שאם נעשה הכל בצורה מושלמת, נוכל להימנע מכאב, ביקורת או שיפוט." במילים אחרות, אנחנו רודפים אחרי שלמות כדי להרגיש בטוחים.
הבעיה היא שזה אף פעם לא עובד. תמיד נמצא את הפגם הבא, את הטעות הקטנה שמעיבה על הכל. וכך, הפרפקציוניזם הופך למלכודת של חוסר ביטחון.
פעם, אחרי אחת ההרצאות שלי, ניגשה אלי בחורה צעירה ואמרה לי בדמעות: "אני כל כך רוצה להיות מושלמת, אבל זה פשוט בלתי אפשרי." הלב שלי נשבר. כמה אנרגיה היא מבזבזת בניסיון להשיג משהו שהוא מעבר להישג יד?
זו נקודה קריטית: פרפקציוניזם מזין את עצמו בחוסר שביעות רצון.
הסוד הוא לא לוותר על הסטנדרטים, אלא לשנות את הגישה
אז מה עושים? האם לוותר על השאיפה למצוינות? ממש לא! מצוינות היא דבר נפלא. אבל ההבדל בין מצוינות לפרפקציוניזם הוא עצום. מצוינות היא תהליך, פרפקציוניזם הוא תוצאה. מצוינות מאפשרת גמישות, פרפקציוניזם כופה נוקשות.
אחת הדרכים להתחיל לשחרר את הפרפקציוניזם היא לשאול את עצמנו: "מה הכי גרוע שיכול לקרות אם אני לא אעשה את זה בצורה מושלמת?" רוב הפעמים, התשובה תהיה: "לא נורא." וזה בסדר.
דוגמה קטנה: פעם הייתי מתעצבנת אם הייתי טועה בהרצאה. עכשיו, אני פשוט צוחקת על זה וממשיכה הלאה. זה לא אומר שאני לא מתכוננת, זה אומר שאני לא נותנת לפחד משגיאות להשתלט עלי.
אל תפחדו לעשות טעויות. הן חלק מהדרך.
מקורות השראה לא שגרתיים: מה למדתי מהחתול שלי?
אתם בטח שואלים את עצמכם, מה הקשר בין חתולים לפרפקציוניזם? ובכן, תאמינו או לא, החתול שלי, מיצי, לימד אותי שיעור חשוב על שחרור. מיצי לא מנסה להיות מושלמת. היא פשוט חיה את הרגע, נהנית מהליטופים, רודפת אחרי צללים, ישנה שעות ארוכות בשמש. והיא מאושרת.
מסתבר שיש מחקרים שמראים שחיות מחמד יכולות להפחית חרדה ולשפר את מצב הרוח שלנו. (מקור: Allen, K. M., et al. "Cardiovascular reactivity and the presence of pets, friends, and spouses: the truth about cats and dogs." Psychosomatic Medicine 64.5 (2002): 727-739.)
זה לא אומר שעכשיו כולנו צריכים לאמץ חתול (למרות שאני ממליצה בחום), זה אומר שאנחנו יכולים ללמוד מהטבע איך להיות קצת יותר סלחניים כלפי עצמנו.
אז איך זה משפיע על החיים האמיתיים?
אוקיי, אז דיברנו על תיאוריה, אבל איך כל זה מתורגם לפרקטיקה? איך משחררים את הפרפקציוניזם בעבודה, בזוגיות, ביצירה?
הנה כמה טיפים שעזרו לי:
הגדירו סדרי עדיפויות: מה באמת* חשוב? במה אתם יכולים להרשות לעצמכם להיות פחות "מושלמים"?
- חלקו משימות גדולות לחלקים קטנים: כך, תרגישו יותר בשליטה ותוכלו לחגוג הצלחות קטנות בדרך.
- בקשו עזרה: אל תפחדו להודות שאתם צריכים עזרה. זה לא סימן לחולשה, אלא סימן לחוסן.
- היו סלחניים כלפי עצמכם: אתם אנושיים. אתם תטעו. זה בסדר.
- חגגו הצלחות: אל תשכחו להעריך את מה שהשגתם, גם אם זה לא "מושלם".
וכאן מגיעה ההפתעה: לפעמים, דווקא השחרור הזה, דווקא הויתור על השליטה, הוא זה שמוביל אותנו למצוינות אמיתית. כי כשאנחנו לא עסוקים בלנסות להיות מושלמים, אנחנו יכולים להיות יצירתיים, ספונטניים, אותנטיים.
אני עדיין לומדת את זה. עדיין יש לי רגעים של פרפקציוניזם, רגעים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות הכל בצורה מושלמת. אבל עכשיו, אני יודעת לזהות אותם, ואני יודעת איך להתמודד איתם.
החיים קצרים מכדי לבזבז אותם בניסיון להיות מושלמים.
אז, מה אתכם? איפה אתם מרגישים את הלחץ של הפרפקציוניזם בחייכם? ומה הצעד הראשון שאתם מוכנים לעשות כדי לשחרר אותו? אשמח לשמוע בתגובות.
