היי, נעמה כאן. תגידי, יצא לך להסתכל על הספה שלך ולחשוב שזו אולי הפסגה היחידה שאת רוצה לכבוש היום? אני לגמרי שם. האמת, הייתי שם לא מעט פעמים בחיים שלי. זה קורה. וזה אנושי.
אבל רגע לפני שאנחנו מכריזות על הספה כטריטוריה כבושה, בואי נדבר רגע על מה באמת קורה שם. לא, אני לא מדברת על הפירורים בין הכריות (למרות שגם הם חלק מהעניין). אני מדברת על תחושת החוסר אונים הזו, על התקיעות הזו, על הוואקום הזה שפתאום ממלא הכל.
למה בעצם אנחנו שם?
נתחיל מהבסיס: חוסר מוטיבציה הוא לא עצלנות. הוא סימפטום. הוא כמו נורה אדומה שמסמנת שמשהו לא מאוזן. פעם קראתי מחקר (ואני מצטערת שאני לא זוכרת איפה בדיוק, זה היה באחד מהלופים שלי) שאמר שחוסר מוטיבציה קשור ישירות למחסור בדופמין, הנוירוטרנסמיטר הזה שאחראי על תחושת התגמול וההנאה. אז בעצם, הגוף שלנו אומר: "למה לי לעשות משהו אם אני לא אקבל על זה בוסט כימי?"
אבל האמת היא, שזה הרבה יותר מזה. לפעמים זה עייפות מצטברת, לפעמים זה לחץ לא מטופל, לפעמים זו סתם תקופה אפורה כזו. מה שאני למדתי על בשרי, זה שאין פתרון קסם אחד.
הניסוי האישי שלי (והכישלון המפואר)
פעם ניסיתי "לצאת מהלופ" בכוח. קמתי ב-5 בבוקר, רצתי 10 ק"מ, שתיתי שייק ירוק, עשיתי מדיטציה, ו... אחרי שעתיים התרסקתי חזרה לספה. זה לא עובד.
כי בכוח לא יוצאים מחוסר מוטיבציה.
מה כן עובד? גישה אחרת. גישה שמכבדת את המקום שבו את נמצאת, אבל גם נותנת לך כלים קטנים, עדינים, לזוז ממנו.
אז מה עושים כשקשה לקום מהספה? הנה כמה טוויסטים מחשבתיים:
- אפילו לא לקום - רק להזיז אצבע: שמעת נכון. אל תנסי לכבוש את העולם. תנסי להזיז אצבע. ברצינות. להזיז אצבע ברגל. זה הכל. אחר כך, אולי תצליחי להזיז עוד אחת. ואז אולי תגלי שאת כבר יושבת. ואז אולי... תגלי שיש לך כוס תה ביד.
הקטנות האלה מצטברות.
- לשאול את עצמך "מה כן בא לי לעשות?": הפוך על הפוך. במקום לחשוב מה צריך לעשות, תחשבי מה רוצה לעשות. אולי סתם לשמוע שיר אחד שאת אוהבת? אולי לראות תמונה אחת של חתולים מצחיקים? אולי... סתם לנשום עמוק?
- למצוא משהו אחד שמחכה לך: זה הטיפ שאני הכי אוהבת. לחכות למשהו קטן. סדרה חדשה בנטפליקס, שיחת טלפון מחברה טובה, אפילו סתם קפה טעים שאפשר להכין לעצמך. משהו קטן שאפשר לצפות לו, שיגרום לך לקום מהספה בכוחות מחודשים.
- לזכור שזה זמני: זה הכי חשוב. הלופ הזה לא יימשך לנצח. יהיו ימים טובים יותר. יהיו ימים שבהם תקומי מהספה בלי לחשוב פעמיים. ובינתיים? תהיי עדינה עם עצמך.
- לדבר על זה: מחקרים מראים ששיתוף בתחושות שלנו, במיוחד תחושות של חוסר אונים או דיכאון, יכול ממש להקל. תתקשרי לחברה, תכתבי ביומן, תשתפי בקבוצת תמיכה אונליין (יש המון!). אל תשארי עם זה לבד.
מילה על פרפקציוניזם (כי הוא תמיד שם)
הייתי חייבת לדחוף את זה איפשהו. הרבה פעמים חוסר מוטיבציה נובע מפחד. פחד מכישלון, פחד לאכזב, פחד לא להיות מושלמת. אז הנה עוד תובנה קטנה: אף אחד לא מושלם. ואף אחד לא מצפה ממך להיות כזאת.
להשתחרר מהפרפקציוניזם זה לשחרר את עצמך.
אז מה הלאה?
אני לא יודעת מה יהיה מחר. אני לא יודעת אם תקומי מחר עם אנרגיה מחודשת או שתצטרכי עוד יום ספה. אבל מה שאני כן יודעת, זה שאת לא לבד. ושיש דרכים קטנות, פשוטות, אנושיות, לצאת מהלופ הזה.
אז קחי נשימה עמוקה, תזיזי אצבע, ותזכרי שאת מדהימה בדיוק כמו שאת, גם אם את עכשיו תקועה על הספה.
ואם בא לך, ספרי לי בתגובות מה עוזר לך לצאת מהלופ. תמיד שמחה לשמוע עוד רעיונות!
