האמת? שנים חשבתי שלהקשיב בפעם הראשונה זה איזה כישרון על-אנושי ששמור רק למורים מסוימים או להורים עם סבלנות אינסופית. הייתי מסתכלת עליהם בהערצה מהולה בקנאה, ותוהה מה הסוד. היום, אחרי לא מעט ניסוי וטעייה (ויותר מדי צעקות וויכוחים ממה שאני אוהבת להודות), אני מבינה שזה לא קסם. זה משהו שאפשר ללמוד.
אבל לפני שנצלול לטכניקות ולטיפים, אני רוצה לשאול אתכן שאלה: מתי בפעם האחרונה הרגשתן שבאמת הקשיבו לכן? לא הקשיבו כדי לענות, לא הקשיבו כדי לתת עצה, אלא פשוט הקשיבו, באמת הקשיבו, בלי לשפוט או לקטוע? תחשבו על זה רגע.
כי אם אתן כמוני, סביר להניח שהתשובה היא לא "אתמול". ואם אנחנו, כמבוגרים, צמאים להקשבה אמיתית, תארו לעצמכם כמה הילדים שלנו זקוקים לזה!
הנה התובנה המפתיעה: ילדים לא מקשיבים לנו כי אנחנו אומרים להם להקשיב. הם מקשיבים לנו כשהם מרגישים שאנחנו מקשיבים להם.
פעם, קראתי מחקר (של ד"ר ג'יין נילסן, מומחית לחינוך חיובי) שמדבר על "חיבור לפני תיקון". זה תקף לכל מערכת יחסים, אבל במיוחד ליחסים עם ילדים. מה זה אומר בפועל? לפני שאנחנו מנסים לתקן התנהגות, לפני שאנחנו מנסים ללמד אותם משהו, אנחנו צריכים להתחבר אליהם. ליצור קשר. להראות להם שאנחנו רואים אותם, שאנחנו שומעים אותם, שאנחנו מבינים אותם.
אז איך עושים את זה?
- תורידו את עצמכם לגובה העיניים שלהם (תרתי משמע). כן, אני יודעת, זה נשמע מובן מאליו. אבל כמה פעמים אנחנו באמת עוצרים, מתכופפים, מסתכלים להם בעיניים, ורואים אותם בגובה שלהם? זה משנה את כל הדינמיקה.
- תקשיבו באמת. בלי לשפוט, בלי לקטוע, בלי לתכנן מה אתם הולכים לענות. זה קשה, אני יודעת. במיוחד כשהם באמצע התקף זעם או מנסים להסביר למה הם מרחו צבע על הקיר. אבל תנסו. תנו להם להרגיש שאתם שם בשבילם.
- תשאלו שאלות פתוחות. במקום לשאול "נהנית בגן?", שאלו "מה היה הכי כיף לך היום בגן?". זה מזמין אותם לחלוק, לשתף, להיפתח.
- תשקפו את הרגשות שלהם. אם הם עצובים, תגידו "אני רואה שאתה עצוב". אם הם כועסים, תגידו "אני מבינה שאתה כועס". זה נותן להם תחושה שמבינים אותם.
- תזכרו שהתנהגות היא תקשורת. לפעמים, כשהילדים לא מקשיבים, זה לא כי הם לא רוצים, אלא כי הם לא יודעים איך לבטא את מה שהם מרגישים או צריכים. זה יכול להיות שהם רעבים, עייפים, או סתם צריכים קצת תשומת לב.
עכשיו, אני יודעת מה אתן חושבות. "נעמה, כל זה נשמע נהדר, אבל מה עושים כשאין זמן? כשהם רצים לכביש? כשהם עומדים לגעת בתנור חם?".
ובכן, כאן נכנסים לתמונה ה"טריקים מהחיים".
- השתמשו בשפה פשוטה וברורה. במצבי חירום, אין זמן לפואטיקה. "עצור!" עובד הרבה יותר טוב מ"אני מבקשת ממך בנימוס לעצור את פעילותך המיידית".
- צרו שגרה קבועה. ילדים אוהבים לדעת מה הולך לקרות. שגרה קבועה עוזרת להם להרגיש בטוחים ויכולה להפחית את ההתנגדויות.
- השתמשו בהומור. לפעמים, קצת הומור יכול לשבור את הקרח ולהפחית את המתח. אבל בזהירות, כן? לא על חשבונם.
- תנו להם בחירה (כשאפשר). במקום להגיד "תלבש את החולצה הזאת", תגידו "איזו חולצה אתה רוצה ללבוש, את האדומה או את הכחולה?". זה נותן להם תחושה של שליטה ויכול להפחית את ההתנגדות.
- תזכרו שגם אתם בני אדם. יהיו ימים שבהם תאבדו את הסבלנות, תצעקו, תתחרטו. זה בסדר. זה לא אומר שאתם הורים גרועים. זה אומר שאתם אנושיים. פשוט תתנצלו, תלמדו מהטעות, ותמשיכו הלאה.
לסיום, אני רוצה לשתף אתכם במשהו אישי. פעם, כשהבן שלי היה קטן, הוא היה מסרב ללכת לישון. כל ערב היה הופך לקרב. הייתי מנסה הכל: סיפורים, שירים, חיבוקים, נשיקות. שום דבר לא עבד. עד שיום אחד, אחרי עוד ערב מתיש במיוחד, פשוט התיישבתי לידו על המיטה ואמרתי לו: "תשמע, אני מותשת. אני לא יודעת מה לעשות. אני רק רוצה שתלך לישון". והוא הסתכל עליי בעיניים גדולות ואמר: "אני יודע, אמא. אני מצטער". ומאז, הכל השתנה.
הבנתי שהילד הזה, הקטן הזה, לא היה צריך עוד טכניקה או עוד שיטה. הוא פשוט היה צריך שאני אהיה אמיתית איתו. שאני אראה לו את החולשה שלי. וזה, בסופו של דבר, חיבר בינינו בצורה עמוקה יותר מכל דבר אחר.
אז אולי, במקום לחפש את הפתרון הקסום שיגרום לילדים שלנו להקשיב בפעם הראשונה, כדאי שנחפש את החיבור הקסום שיגרום להם לרצות להקשיב לנו.
ומה אתכם? מה עובד לכם? שתפו אותי בתגובות! אשמח לשמוע את הסיפורים שלכם וללמוד מהניסיון שלכם.
