היי, נעמה כאן. בואו נדבר על משהו שמכווץ לנו את הבטן כולנו – דחיינות. כן, גם אני שם. הייתי מלכת הדחיינות! זוכרת את עצמי יושבת שעות מול המסך, יודעת בדיוק מה אני צריכה לעשות, ובמקום זה – בום! גלילה אינסופית באינסטגרם. כאילו יש כוח עליון שמנהל לי את האצבע. תסכול? בלשון המעטה.
פעם חשבתי שאני פשוט עצלנית. או אולי, כמו שאמא שלי הייתה אומרת, "חסרת אחריות". אבל אז נתקלתי במחקר מעניין על דחיינות ששינה לי את כל התפיסה. מסתבר שדחיינות היא לא עצלות, אלא מנגנון התמודדות עם רגשות לא נעימים. (מקור: מחקרים של ד"ר טים פיצ'ל, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת קרלטון). מי היה מאמין?
בעצם, אנחנו לא דוחים את המשימה, אלא את התחושות שהיא מעוררת בנו – פחד מכישלון, חוסר ודאות, אפילו שעמום. זה כמו לברוח מסרט מפחיד במקום להתמודד עם הפחד. רק מה, הסרט ממשיך להתנגן לנו בראש.
אז מה עושים? איך יוצאים מהלופ המטורף הזה?
להקשיב לרעש הלבן (ואז לכבות אותו)
הדבר הראשון שלמדתי הוא להקשיב. באמת להקשיב למה הגוף והראש שלי אומרים לי כשאני מתחילה לדחות. מה מרגיש לי לא נעים? האם אני מפחדת שאכשל? האם אני לא יודעת מאיפה להתחיל? האם אני מרגישה מוצפת?
אבל רגע, אני לא מדברת על ניתוח פסיכואנליטי מעמיק. זה צריך להיות מהיר ויעיל. כמו לשמוע רעש לבן ברקע ואז לכבות אותו.
הטריק הוא לזהות את הרגש ולתת לו שם. "אה, הנה הפחד מכישלון שוב מבקר". או "אוקיי, אני מרגישה מוצפת, זה סימן שאני צריכה לפרק את המשימה לחלקים קטנים יותר".
זה נשמע פשוט, נכון? אבל זה קשה בטירוף! כי אנחנו רגילים לברוח מהרגשות האלה. זה דורש תרגול.
הקסם של הפעולה הקטנה
אחרי שזיהיתי את הרגש, אני עוברת לפעולה. אבל לא סתם פעולה – פעולה קטנה. קטנה בטירוף.
פעם הייתי צריכה לכתוב מאמר ענק. דחיתי את זה שבועות! עד שהבנתי שאני פשוט מפחדת מהגודל של המשימה. אז החלטתי להתחיל בכתיבת משפט אחד. כן, משפט אחד. זה הכל.
ניחשתם נכון – אחרי שכתבתי את המשפט הראשון, פתאום המשפט השני בא בקלות. ואז השלישי. ואז מצאתי את עצמי כותבת פסקה שלמה.
הפעולה הקטנה הזו היא כמו טריגר שמתניע את המוח. היא משחררת אותנו מהשיתוק של הדחיינות ונותנת לנו תחושת מסוגלות.
מקורות מפתיעים? ניסוי המרשמלו והקשר שלו אלינו
יצא לכם לשמוע על ניסוי המרשמלו המפורסם? (מקור: ניסוי המרשמלו של וולטר מישל). הילדים שהצליחו לדחות את הסיפוק המיידי וחיכו למרשמלו השני, היו אלה שהצליחו יותר בחיים.
אבל האם זה אומר שאנחנו צריכים להיות סגפנים ולדחות כל הנאה? ממש לא! לדעתי, זה אומר שאנחנו צריכים למצוא את האיזון הנכון בין דחיית סיפוקים לבין פינוק עצמי.
אני, למשל, אוהבת לתת לעצמי פרסים קטנים אחרי כל פעולה קטנה שאני עושה. סיימתי לכתוב פסקה? אני מרשה לעצמי חמש דקות של גלילה באינסטגרם (בלי רגשות אשם!). סיימתי לנקות את המטבח? אני מכינה לעצמי כוס קפה מפנקת.
הפרסים האלה עוזרים לי לשמור על מוטיבציה ומונעים ממני להיכנס למעגל של תסכול ודחיינות.
זה לא עובד תמיד. וזה בסדר.
אני לא אשקר לכם. השיטות האלה לא עובדות תמיד. יש ימים שאני פשוט לא מצליחה לצאת מהמיטה, שלא לדבר על לעשות משהו פרודוקטיבי.
וזה בסדר.
חשוב לזכור שאנחנו בני אדם, לא רובוטים. יש לנו ימים טובים ויש לנו ימים פחות טובים. מה שחשוב זה לא לוותר על עצמנו ולא להלקות את עצמנו על הכישלונות.
אני למדתי שבימים כאלה הכי טוב זה פשוט להניח לעצמי לנוח. לראות סדרה מטופשת בטלוויזיה, לדבר עם חברה טובה, או סתם לבהות בתקרה.
מחר הוא יום חדש.
תובנה מפתיעה: דחיינות יכולה להיות מועילה?
אוקיי, זה אולי ישמע משוגע, אבל לפעמים דחיינות יכולה להיות מועילה. שמעתם נכון.
לפעמים אנחנו דוחים משימה כי אנחנו צריכים זמן לחשוב עליה, לעבד אותה, או לקבל השראה. זה כמו לתת בצק לתפוח לפני שאופים אותו.
אבל כאן חשוב להבחין בין דחיינות פרודוקטיבית לדחיינות הרסנית. דחיינות פרודוקטיבית היא דחיינות שמשרתת מטרה – היא נותנת לנו זמן לחשוב, לתכנן, או לקבל השראה. דחיינות הרסנית היא דחיינות שנובעת מפחד, חוסר ביטחון או עצלות.
השאלה היא: האם את משתמשת בדחיינות כדי להימנע מרגשות לא נעימים, או כדי לתת לעצמך זמן לחשוב ולהתכונן?
מה עכשיו?
אז מה השורה התחתונה? איך מפסיקים לדחות החלטות? אין פתרון קסם. זה תהליך. זה דורש מודעות, תרגול וחמלה עצמית.
אבל אני מבטיחה לכם – זה שווה את זה. כי כשתלמדו לשלוט בדחיינות, תשחררו אנרגיה עצומה שתוכלו להפנות לדברים שבאמת חשובים לכם.
אז מה אתם אומרים? מוכנים לנסות? ספרו לי בתגובות – מה המשימה שאתם הכי דוחים? ואילו פעולות קטנות אתם מתכננים לעשות כדי להתחיל להתמודד איתה? אני מחכה לשמוע!
