היי בנות, נעמה כאן. אתן יודעות, תמיד מדברים על פרודוקטיביות כאילו זה גביע קדוש, משהו שפשוט חייבים להשיג כדי להצליח בחיים. אבל האמת? אף אחד לא טורח להגיד מה המחיר. ומה המחיר, הו, המחיר יכול להיות כבד.
זוכרות את התקופה שהייתי מכורה לרשימות ה"עשרים דברים שחייבים לעשות לפני גיל 30"? כן, גם אני נפלתי בפח הזה. חשבתי שאם רק אסמן את כל ה-Vים, אהיה מאושרת יותר, שלמה יותר. אבל מה שקרה בפועל? שחיקה מטורפת, חרדה תמידית, ותחושה שאני כל הזמן מאחור. גילוי נאות: זה לא עבד.
אז מה הפואנטה? פרודוקטיביות חשובה, אבל לא בכל מחיר. וזה מה שנחקור היום – את הצד האפל של המרדף האינסופי אחרי יותר הספקים, ואיך אפשר למצוא איזון אמיתי. מבטיחה שנצא מפה עם כלים פרקטיים וגם עם כמה שאלות שיגרמו לכן לחשוב קצת אחרת. מוכנות?
המלכודת של תרבות ההספקים: מתי "יותר" הופך ל"פחות"?
כולנו רוצות להספיק יותר, זה טבעי. אבל איפה עובר הגבול? מתי המרדף אחרי הפרודוקטיביות מתחיל להזיק לנו?
פרופ' קאל ניופורט, בספרו "Deep Work", מדבר על חשיבות היכולת להתרכז במשימה אחת לעומק, בלי הסחות דעת. הוא טוען שרובנו מבזבזים זמן יקר על "עבודה רדודה" – מיילים, פגישות חסרות תועלת, גלילה אינסופית ברשתות החברתיות. (Newport, C. (2016). Deep Work: Rules for Focused Success in a Distracted World. Grand Central Publishing.)
האמת? אני לגמרי מזדהה. היו תקופות שהייתי מרגישה סופר פרודוקטיבית, אבל בסוף היום, כששאלתי את עצמי מה באמת עשיתי, התשובה הייתה די מדכאת. עברתי על מיילים, עניתי להודעות, ארגנתי את היומן – אבל לא באמת התקדמתי לשום מקום.
אז רגע, זה אומר שפרודוקטיביות זה דבר רע? ממש לא! אבל היא חייבת להיות ממוקדת, מודעת, ובשליטה שלנו. ולא להיפך.
פרודוקטיביות אמיתית היא לא כמות העבודה, אלא האיכות שלה.
הפרדוקס של מולטיטאסקינג: למה אתן חושבות שאתן מצליחות לעשות הכל בו זמנית?
יד על הלב, כמה פעמים ניסיתן לעבוד, לענות למייל, וגם לעקוב אחרי מה שהילד עושה בו זמנית? כולנו חוטאות בזה. אנחנו משוכנעות שאנחנו אלופות במולטיטאסקינג. אבל האמת היא קצת יותר מורכבת.
מחקרים מראים שמולטיטאסקינג פוגע בריכוז ובזיכרון, ומוריד את הפרודוקטיביות ב-40%. (Ophir, E., Nass, C., & Wagner, A. D. (2009). Cognitive control in media multitaskers. Proceedings of the National Academy of Sciences, 106(37), 15583-15587.) במילים אחרות, אנחנו חושבות שאנחנו עושות יותר, אבל בפועל אנחנו עושות פחות, ופחות טוב.
למדתי את זה על בשרי. כשניסיתי לעבוד על כמה פרויקטים במקביל, הרגשתי שאני פשוט קופצת מדבר לדבר, בלי באמת להתעמק בשום דבר. התוצאה? עבודה בינונית ומטה, ותסכול אינסופי.
אז מה הפתרון? קודם כל, מודעות. תשימו לב מתי אתן מנסות לעשות כמה דברים בו זמנית, ותשאלו את עצמכן אם זה באמת יעיל.
הכישלון ה"מושלם" שלי והלקח שלמדתי:
אני חייבת לשתף אתכן בסיפור קטן. לפני כמה שנים, ניסיתי להקים עסק עצמאי. תכננתי הכל בקפידה, בניתי תוכנית עסקית מפורטת, שיווקתי כמו משוגעת. אבל בסופו של דבר, העסק לא הצליח. הרגשתי כישלון מוחלט.
אבל בדיעבד, אני מבינה שהכישלון הזה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי. הוא לימד אותי כמה דברים חשובים על עצמי, על העסק, ועל החיים בכלל. למדתי שתוכניות הן חשובות, אבל הן לא הכל. למדתי שצריך להיות גמישים, לדעת להשתנות, ובעיקר, לא לפחד לטעות.
ואולי הכי חשוב, למדתי שכישלון הוא לא סוף העולם. הוא פשוט חלק מהדרך. וזה בסדר גמור.
אל תפחדו מכישלון. זה סימן שאתן מנסות, שאתן לומדות, שאתן גדלות.
אז מה עושים עכשיו? איך יוצאים מהלופ האינסופי של פרודוקטיביות כפייתית?
אני לא באה להגיד לכן להפסיק לעבוד, חלילה. אני רק רוצה להציע דרך אחרת, דרך יותר מודעת, יותר מאוזנת, ויותר שמחה.
- הגדירו מטרות ריאליות: אל תנסו להספיק הכל ביום אחד. תתמקדו במשימות החשובות ביותר, ותדאגו לפנות זמן גם לדברים שעושים לכן טוב.
- תלמדו להגיד "לא": זה אחד הדברים הכי קשים, אבל גם הכי חשובים. אל תסכימו לכל דבר שמבקשים מכן. תעריכו את הזמן שלכן, ותבחרו במה להשקיע אותו.
- תמצאו את האיזון שלכן: מה עוזר לכן להירגע? מה נותן לכן אנרגיה? תעשו יותר מזה. תמצאו את האיזון שעובד בשבילכן, ותשמרו עליו.
- תהיו אדיבות לעצמכן: אל תבקרו את עצמכן על כל טעות. תזכרו שכולנו בני אדם, וכולנו עושים טעויות. תלמדו מהן, ותמשיכו הלאה.
אני יודעת, זה לא קל. זה דורש עבודה, מודעות, ובעיקר, אהבה עצמית. אבל זה שווה את זה. מבטיחה.
שאלה למחשבה: מה הדבר האחד שאתן יכולות לעשות היום כדי להיות יותר אדיבות לעצמכן? אני באמת רוצה לשמוע. תשתפו אותי בתגובות!
