היי, אני נעמה. וכן, גם אני מכירה את זה מקרוב: את תחושת הבטן המתהדקת הזו כשאת צריכה לצאת מהבית, את המחשבות הטורדניות שמסרבות להרפות לפני שינה, את הפחד הזה ממשהו לא מוגדר שמרחף באוויר. חרדה. כולנו מכירים אותה, ברמה כזו או אחרת, נכון?
פעם הייתי בטוחה ש"אני פשוט כזאת". רגישה מדי, דאגנית מדי, חושבת יותר מדי. שזה חלק מהאופי שלי ואין מה לעשות. אבל אז קרה משהו. התחלתי להקשיב לעצמי יותר, להבין את הטריגרים שלי, וגיליתי שהרבה מה"אופי" הזה הוא בכלל תגובה לדברים חיצוניים. הפער בין מה שחשבתי על עצמי לבין מי שאני באמת, הפתיע אותי.
אני לא פסיכולוגית, כן? אבל אני חוקרת נלהבת של הנפש האנושית, ובעיקר – מומחית בהישרדות אישית. למדתי הרבה בדרך הקשה, ניסיתי (ונכשלתי) בשיטות שונות, ובסוף מצאתי כמה כלים שעובדים בשבילי. ואני רוצה לחלוק אותם איתך.
אני מבטיחה לך שעד סוף הקריאה, תרגישי פחות לבד, ויותר מצוידת. שתגלי נקודת מבט חדשה על החרדה שלך, ותביני שאפשר לחיות איתה בשלום.
אז מאיפה מתחילים? מההבנה הפשוטה הזו: חרדה היא לא אויב, היא שליח.
אני יודעת, זה נשמע קלישאתי. אבל תחשבי על זה רגע. החרדה מנסה להגיד לך משהו. היא מאותתת לך שמשהו לא בסדר – בין אם זה לחץ בעבודה, קושי במערכת יחסים, או סתם הזנחה עצמית. השאלה היא, האם אנחנו מקשיבים לה?
מה אם החרדה היא לא הבעיה, אלא הסימפטום?
כדי להמחיש, אספר לך סיפור קצר. לפני כמה שנים, הרגשתי חרדה מטורפת לקראת פגישות עם הבוס שלי. הייתי מזיעה, דופק מואץ, בקיצור – סיוט. ניסיתי כל מיני טכניקות הרגעה, אבל כלום לא עזר. ואז הבנתי: החרדה לא הייתה סתם חרדה. היא הייתה תגובה לכך שהייתי תקועה בעבודה שלא אהבתי, עם בוס שלא העריך אותי. ברגע שהבנתי את זה, החלטתי לעזוב. החרדה לא נעלמה בן לילה, אבל היא פחתה משמעותית.
הנה משהו שמצאתי במחקר מעניין שנעשה באוניברסיטת ייל, שבדק את הקשר בין חרדה לבין אותנטיות: "אנשים שמדווחים על רמות גבוהות של אותנטיות בחייהם, נוטים לחוות פחות חרדה". (Wood, A. M., Linley, P. A., Maltby, J., Baliousis, M., & Joseph, S. (2008). The authentic personality: A new conceptualization and its relation to subjective well-being. Journal of Counseling Psychology, 55(3), 385–399.)
רגע, אותנטיות? מה הקשר?
ובכן, תחשבי על זה. כשאנחנו חיים חיים שלא תואמים את הערכים שלנו, כשאנחנו מנסים להיות מישהו שאנחנו לא, אנחנו יוצרים בתוכנו קונפליקט. והקונפליקט הזה מתבטא, בין היתר, בחרדה.
אוקיי, אז איך מוצאים את האותנטיות הזו? שאלה מצוינת. ואני לא יכולה לתת לך תשובה חד משמעית, כי זה מסע אישי. אבל אני יכולה לתת לך כמה רעיונות:
- הקשבה פנימית: שאלי את עצמך שאלות קשות. מה חשוב לי באמת? מה גורם לי להרגיש חיות? מה אני רוצה להשיג בחיים?
- ניסוי וטעייה: נסי דברים חדשים. התנדבי, למדי משהו, צאי לטבע. תני לעצמך הזדמנות לגלות את התשוקות שלך.
- התמודדות עם פחד: לעיתים קרובות, החרדה מונעת מאיתנו לעשות דברים שאנחנו באמת רוצים. תאתגרי את עצמך. תעשי דברים שמפחידים אותך, בקטן.
אני יודעת, זה נשמע קל יותר מליישם. אבל תזכרי: את לא לבד.
אבל רגע, מה עושים ברגעים האלה, ברגעים שבהם החרדה משתלטת?
הנה כמה טכניקות פשוטות ויעילות שאני אוהבת להשתמש בהן:
- נשימות: נשימות עמוקות ומודעות יכולות להרגיע את מערכת העצבים. נסי את טכניקת 4-7-8: שאיפה דרך האף במשך 4 שניות, עצירת נשימה למשך 7 שניות, ונשיפה דרך הפה במשך 8 שניות.
- מיינדפולנס: תתרכזי בהווה. שימי לב לתחושות הגוף שלך, לצלילים סביבך, לריחות. זה עוזר להוריד את הראש מהמחשבות הטורדניות. יש אפליקציות מצוינות כמו Headspace או Calm שיכולות לעזור.
- תנועה: פעילות גופנית משחררת אנדורפינים, שהם משככי כאבים טבעיים. צאי להליכה, רקדי, עשי יוגה.
- אמנות: ציור, כתיבה, נגינה – כל פעילות יצירתית יכולה לעזור לך לבטא את הרגשות שלך ולשחרר מתחים.
לפני כמה זמן קראתי ציטוט מדהים של קארל יונג: "מה שאתה מתנגד לו, נמשך. מה שאתה מקבל, נעלם." זה שינה לי את כל הגישה לחרדה. במקום להילחם בה, אני מנסה לקבל אותה. להבין אותה. להקשיב לה.
וזה עובד.
אבל שוב, זה לא פתרון קסם. יש ימים שבהם אני מרגישה שאני חוזרת לנקודת ההתחלה. ויש ימים שבהם אני מרגישה שאני מצליחה לנשום עמוק ולמצוא את האור.
המסע הזה הוא לא ליניארי. יש בו עליות ומורדות, ניצחונות ונפילות. אבל הכי חשוב זה לא לוותר. להמשיך לחפש את הכלים שעובדים בשבילך, להמשיך להקשיב לעצמך, ולהמשיך לזכור שאת לא לבד.
אז מה הלאה? מה הדבר האחד שתיקחי מהקריאה הזו ותיישמי כבר היום? אני ממש רוצה לשמוע. ואם יש לך עוד שאלות, תובנות או סתם צורך לשתף – אני כאן.
