היי, נעמה כאן. חייבת לשתף אתכן במשהו שמטריד אותי לאחרונה. יצא לי לדבר עם לא מעט חברות, קולגות, ואפילו סתם אנשים בתור בסופר (כן, אני טיפוס כזה) וגיליתי מכנה משותף אחד עצום: כולנו מנסים ללמוד דברים חדשים לבד. קורסים אונליין, יוטיוב, פודקאסטים… אבל האם זה באמת עובד?
אני אספר לכן סוד קטן: תמיד חשבתי שאני אלופת הלמידה העצמית. אני, עם הנחישות שלי, היכולת למצוא כל מידע באינטרנט, והרצון הבלתי נגמר לרכוש ידע חדש. ואז ניסיתי ללמוד פייתון.
אוי, פייתון. חשבתי שאני אכבוש אותך תוך שבוע. במקום זה, מצאתי את עצמי בוהה במסך מלא שגיאות, מרגישה כמו אידיוטית מוחלטת. האמת? כמעט ויתרתי.
ואז הבנתי משהו: למידה עצמית היא לא רק שאלה של משמעת עצמית או טכניקות למידה. היא שאלה של איך אנחנו מתייחסים לעצמנו בזמן שאנחנו לומדים. איך אנחנו נותנים לעצמנו חמלה, איך אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו הולכים להיכשל הרבה.
אז, אם אתן כמוני, מנסות ללמוד משהו חדש לבד ואתן קצת אבודות, המאמר הזה הוא בשבילכן. אני לא מבטיחה לכן פתרון קסם. אני כן מבטיחה לכן נקודת מבט אחרת, קצת יותר אנושית, על איך אפשר לעשות את זה בלי לאבד את השפיות.
הדבר הראשון שלמדתי: הציפיות שלנו הן הבעיה
כולנו עושות את זה: אנחנו רואות מישהו מצליח במשהו, ואנחנו חושבות, "אה, אם הוא יכול, גם אני יכולה". אנחנו מורידות קורס, פותחות ספר, ויוצאות למסע עם ציפיות בשמיים.
אבל הנה האמת: לרוב האנשים לוקח הרבה יותר זמן ללמוד משהו חדש ממה שהם חושבים.
מחקר של אוניברסיטת סטנפורד הראה שאנשים נוטים להעריך בחסר את הזמן הנדרש לרכישת מיומנות חדשה, במיוחד כאשר הם מונעים על ידי מוטיבציה פנימית גבוהה (Dweck, 2006). מה זה אומר בפועל? שאנחנו מכניסים את עצמנו ללחץ מיותר.
זוכרות את הפעם שרציתן ללמוד לסרוג? או לנגן על גיטרה? כמה זמן באמת הקדשתן לזה לפני שהתייאשתן? אני מנחשת שלא הרבה.
אז הטיפ הראשון שלי הוא פשוט: הורידו את הציפיות שלכן. קחו נשימה עמוקה, והזכירו לעצמכן שזה בסדר לקחת את הזמן. זה בסדר להיכשל. זה בסדר לשאול שאלות טיפשיות.
הטעות השנייה: אנחנו מתעלמות מהקונטקסט האישי שלנו
אני קוראת המון בלוגים על פרודוקטיביות. אני אוהבת את הרעיון שאני יכולה לייעל את החיים שלי. אבל משהו תמיד הרגיש לי קצת…לא נכון.
למה שיטות שעבדו בשביל מישהו אחר לא עובדות בשבילי?
התשובה, כך גיליתי, היא שכולנו שונים. יש לנו לוחות זמנים שונים, סדרי עדיפויות שונים, ורמות אנרגיה שונות.
פסיכולוגית בשם קלי מקגוניגל כתבה ספר מדהים בשם "The Willpower Instinct". היא טוענת שהכוח רצון שלנו הוא משאב מוגבל. כשאנחנו מנסים ללמוד משהו חדש, אנחנו משתמשים בכוח רצון הזה. אבל אם אנחנו כבר מותשים מיום עבודה ארוך, או מטיפול בילדים, פשוט אין לנו מספיק כוח רצון כדי להישאר ממוקדים (McGonigal, 2012).
וזו הייתה התובנה המפתיעה: למידה עצמית זה לא רק שאלה של זמן פנוי. זה שאלה של אנרגיה פנויה.
מה זה אומר לגביכן? שאולי אתן צריכות להיות יותר מודעות לרגעים שבהם אתן הכי אנרגטיות. האם אתן טיפוסיות בוקר? או שאתן פורחות בלילה? נסו להתאים את זמני הלמידה שלכן לשעות שבהן אתן מרגישות הכי חדות.
אבל גם אם אתן טיפוסיות הבוקר הכי נחושות בעולם, תזכרו שהחיים קורים. יהיו ימים שבהם תהיו עייפות, או לחוצות, או פשוט לא בא לכן. וזה בסדר. תנו לעצמכן מנוחה. אל תייסרו את עצמכן.
הדבר שהכי עזר לי: למצוא את הקהילה שלי
חייבת להודות, החלק הזה היה לי הכי קשה. תמיד הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות הכל לבד. שזה סימן של חולשה לבקש עזרה.
אבל אז גיליתי את קהילת הפייתון המקומית. פתאום הבנתי שאני לא לבד. שיש עוד אנשים שמנסים ללמוד את אותם הדברים, שמתמודדים עם אותם האתגרים, שמרגישים את אותם התסכולים.
התחלתי להשתתף במפגשים שלהם, לשאול שאלות, לשתף את הניסיונות שלי. גיליתי שזה לא רק עוזר לי ללמוד יותר מהר, זה גם עוזר לי להרגיש פחות בודדה.
ויש בזה משהו נכון, לא? הרי כל הלמידה בעולם היא למעשה דיאלוג, בין מי שלמד לפנינו לבין מי שמנסה ללמוד עכשיו. אי אפשר ללמוד באמת בוואקום.
אז איך מוצאים קהילה? התחילו לחפש קבוצות פייסבוק, פורומים אונליין, מפגשים מקומיים. אל תפחדו להצטרף, לשאול שאלות, לשתף את המחשבות שלכן. אתן תופתעו לגלות כמה אנשים מוכנים לעזור.
לסיום: הדרך עוד ארוכה, וזה היופי שבה
למידה עצמית היא מסע. זה לא יעד. זה תהליך של גילוי עצמי, של התפתחות, של צמיחה.
אני עדיין לא אלופת הפייתון שאני קיוויתי להיות. אבל למדתי הרבה יותר ממה שחשבתי שאפשר. למדתי על עצמי, על היכולות שלי, על המגבלות שלי.
ולמדתי גם משהו חשוב: ללמוד זה אף פעם לא באמת לבד.
אני מזמינה אתכן לשתף אותי בניסיונות הלמידה העצמית שלכן. מה הכי מאתגר אתכן? מה הכי עוזר לכן? אולי ביחד נוכל ללמוד משהו חדש.
