האמת? שנים חשבתי שאני פשוט לא מספיק טובה. לא מספיק חכמה. ניסיתי ללמוד כמו כולם, עם שיטות שלמדתי בבית הספר, של חברים, של גורואים באינטרנט. אבל זה תמיד הרגיש כמו מאבק סיזיפי. הייתי קוראת שעות, מסכמת, מנסה לשנן, ועדיין מרגישה שהמידע מחליק לי בין האצבעות. תסכול? בלשון המעטה.
הפער בין מה שרציתי - להבין, להעמיק, להצליח - לבין מה שהשגתי בפועל, היה מ-ש-ג-ע. הרגשתי שאני מבזבזת את הזמן שלי, שאני לא בנויה לזה.
אז מה קרה? איך הגעתי ממצב של תסכול תמידי להנאה צרופה מלמידה? איך הפסקתי להילחם במוח שלי והתחלתי לעבוד איתו?
אגלה לכם: הבנתי שהבעיה היא לא בי. הבעיה היא בשיטה.
שיטת ה"דחיסה" לא עובדת עליי. וגם לא עליכם, כנראה.
אני לא יודעת אם שמעתם על "עקומת השכחה" של הרמן אבינגהאוס (Ebbinghaus), פסיכולוג גרמני מהמאה ה-19. הוא גילה שאנחנו שוכחים חלק ניכר מהמידע החדש שאנחנו קולטים תוך זמן קצר מאוד, אם לא חוזרים עליו. במילים אחרות, כל הלילות הלבנים האלה לפני המבחן? כנראה שבזבזתם את האנרגיה שלכם.
עכשיו, אני יודעת מה אתם חושבים: "נו, ברור, את זה כולם יודעים!". אבל השאלה היא לא אם יודעים, אלא אם מיישמים. אני לא יישמתי. הייתי מודעת לעקומת השכחה, אבל המשכתי לנסות לדחוס את הכל ברגע האחרון. טיפשות? אולי. הרגל מגונה? כנראה.
רגע של תובנה: הבנתי שאני צריכה לשנות את הגישה שלי. לא עוד "מרתון" למידה, אלא "ריצת אולטרה" - למידה בקצב שלי, עם הפסקות, עם חזרה על החומר, עם הבנה אמיתית.
אבל איך עושים את זה בפועל?
הנה שלושה דברים שעבדו בשבילי (ושכנראה יעבדו גם בשבילכם):
- ללמוד כמו ילד קטן. זוכרים איך ילדים לומדים? הם לא קוראים ספרים עבי כרס ולא מסכמים מאמרים אקדמיים. הם משחקים, חוקרים, שואלים שאלות "טיפשיות", ומנסים דברים שוב ושוב. למה שלא נאמץ את הגישה הזאת גם כשאנחנו לומדים דברים "רציניים"?
* אני התחלתי לצפות בסרטוני יוטיוב הסברתיים (ואפילו מצוירים!) על נושאים שהיו לי קשים. זה נשמע פשוט, אבל זה עשה פלאים.
* התחלתי לשחק עם המידע. ליצור מפות חשיבה, לכתוב שירים, לצייר קומיקס. כל דבר שעוזר לי להתחבר לחומר בצורה יצירתית.
וזה לא סותר מקורות מקצועיים! להפך, אחרי שהבנתי את הבסיס בצורה ידידותית, היה לי הרבה יותר קל לעכל מאמרים אקדמיים רציניים יותר. כמו מחקר של אוניברסיטת הרווארד שמצא שלמידה פעילה, כמו דיון או פתרון בעיות, יעילה בהרבה מלמידה פסיבית כמו הקשבה להרצאה.
- ליצור קשר אישי עם החומר. למה הנושא הזה חשוב לי? איך הוא קשור לחיים שלי? איך הוא יכול לעזור לי להשיג את המטרות שלי?
* פעם ניסיתי ללמוד סטטיסטיקה. שנאתי את זה. לא הבנתי למה זה טוב. עד שהבנתי שסטטיסטיקה יכולה לעזור לי לקבל החלטות יותר טובות בחיים האישיים שלי. פתאום זה נהיה מעניין.
* התחלתי לחפש דוגמאות מהחיים האמיתיים. לקרוא על אנשים שהשתמשו בידע הזה כדי להשיג משהו חשוב. לראות איך זה מתבטא בעולם סביבי.
החיבור האישי הזה עזר לי להישאר ממוקדת ומוטיבציה. זה הפך את הלמידה ממטלה מעיקה להרפתקה מרתקת.
משפט קצר לחשיבה: למידה בלי הקשר היא כמו עץ בלי שורשים.
- להקשיב לגוף שלי. לפעמים פשוט צריך הפסקה. לצאת לטייל, לפגוש חברים, לישון טוב. לא צריך להרגיש אשמים אם אנחנו לא לומדים 24/7. להפך, מנוחה היא חלק חשוב מאוד מתהליך הלמידה.
* גיליתי שאני לומדת הכי טוב בבוקר, אחרי קפה טוב. אז אני מתכננת את הלמידה שלי בהתאם.
* אני מקפידה לעשות הפסקות קצרות כל שעה. לקום מהכיסא, לעשות מתיחות, לשתות מים. זה עוזר לי לשמור על ריכוז לאורך זמן.
אבל יש משהו נוסף. מעבר לשינה ומנוחה, הבנתי שמצב הרוח שלי משפיע דרמטית על היכולת שלי ללמוד. אם אני לחוצה, מתוסכלת או עצובה, שום שיטת למידה בעולם לא תעזור לי. לכן, למדתי איך לנהל את הרגשות שלי. מדיטציה, נשימות עמוקות, כתיבה יומית - כל דבר שעוזר לי להרגיע את הראש ולמצוא שלווה פנימית.
כאן נכנס לתמונה גם מיינדפולנס, או קשיבות. זה לא רק טרנד ניו-אייג', זה כלי עוצמתי לשיפור הריכוז והזיכרון. מחקרים (למשל, מאוניברסיטת קליפורניה) הראו שתרגול קבוע של מיינדפולנס יכול לשפר משמעותית את יכולת הלמידה והזיכרון.
אז זהו. שלושה דברים פשוטים, אבל עוצמתיים, שעזרו לי להפוך את הלמידה מחוויה מתסכלת להרפתקה מרתקת.
אבל רגע, האם יש כאן איזה קאץ'? כמובן שיש. אין פתרונות קסם. מה שעבד בשבילי לא בהכרח יעבוד בשבילכם. לכל אחד יש את הדרך שלו ללמוד. העניין הוא למצוא את הדרך הזאת. לחקור, לנסות, לטעות, ללמוד מהטעויות, ולנסות שוב.
אני עדיין לומדת. עדיין טועה. עדיין מתסכלת לפעמים. אבל אני כבר לא נלחמת במוח שלי. אני עובדת איתו. ואתם?
אני סקרנית לשמוע - מה עובד בשבילכם? אילו שיטות למידה אתם אוהבים? אילו מקורות מידע אתם מוצאים מועילים? שתפו אותי בתגובות! יחד נוכל ללמוד ולהשתפר.
