אוקיי, בואו נדבר על חרדות. אבל לא החרדות הגדולות, המשתקות, אלא החרדות הקטנות האלה, היומיומיות, שמכרסמות לנו בשקט את השפיות. אתן יודעות, אלה שגורמות ללב לדפוק כמו תוף מרים לפני דייט, או שמציפות אותנו במחשבות טורדניות לפני מצגת בעבודה. אני יודעת, כי אני שם איתכן.
פעם חשבתי ש"לנהל" את החרדות זה עניין של משמעת עצמית – פשוט להגיד לעצמי "די!" ולהמשיך הלאה. כמה נאיבית הייתי.
אז מה למדתי? ובכן, שאפשר לחיות לצד החרדות, לא לנצח אותן. זה לא תמיד קל, אבל זה אפשרי. וזה מתחיל בלראות אותן באור אחר.
אז מאיפה מתחילים?
הצעד הראשון, וזה אולי נשמע קלישאתי, הוא פשוט לשים לב. באמת לשים לב. לא להבריח את התחושה, אלא להתבונן בה. איפה בגוף את מרגישה אותה? מה המחשבות שמלוות אותה? כמו חוקר טבע שמגלה יצור חדש, תתענייני בחרדה שלך. אל תשימי עליה שיפוטיות. היא פשוט שם.
אני זוכרת פעם, לפני ראיון עבודה, הרגשתי כאילו פילים רוקדים לי בבטן. במקום לנסות להדחיק את זה, עצרתי רגע, נשמתי עמוק ושאלתי את עצמי: "מה בדיוק מפחיד אותי?". התשובה הפתיעה אותי – לא כל כך הפחיד אותי הראיון עצמו, אלא הפחד לאכזב את עצמי.
ומה עושים עם התובנה הזאת?
הנה טוויסט בעלילה: במקום להילחם בפחד, התחלתי לדבר אליו. כן, כן, לדבר. זה נשמע קצת משוגע, אני יודעת, אבל זה עובד. דמייני שאת מדברת עם חברה טובה שמפחדת ממשהו. מה היית אומרת לה? הייתי אומרת לעצמי: "נעמה, גם אם לא תקבלי את העבודה, זה לא סוף העולם. את מוכשרת, את חרוצה, ואת תמצאי משהו אחר".
זו לא קסם, אבל זה עוזר להנמיך את הווליום של החרדה.
מקורות השראה לא שגרתיים (וגם קצת שגרתיים)
אחד המקורות הכי מפתיעים שלי להתמודדות עם חרדות הוא...ספרות ילדים. כן, אני יודעת, זה נשמע מוזר. אבל תחשבו על זה – ספרי ילדים לעיתים קרובות מתמודדים עם פחדים וחרדות בצורה פשוטה וישירה. לדוגמה, הספר "אבא, תוריד לי את הירח" של אריק קרל, מזכיר לנו שלפעמים הפתרונות הכי יצירתיים נמצאים דווקא בפשטות.
וגם, אני מאוד אוהבת את העבודה של הפסיכולוגית הקלינית ד"ר סוזן דייויד, במיוחד את הספר שלה "Agility Emotional". היא מדברת על חשיבות הגמישות הרגשית – היכולת להכיר ברגשות שלנו, כולל חרדה, בלי להיתקע בהם.
"הינהון" חיובי - טכניקה קטנה שעושה הבדל גדול
גיליתי משהו מדהים. תנסו את זה רגע. תגידו לעצמכם: "אני בלחץ". שימו לב איך זה מרגיש. ועכשיו, תגידו: "אני מרגישה לחץ". שימו לב להבדל?
ההבדל הוא בשפה. אנחנו לא הלחץ עצמו, אלא אנחנו מרגישים אותו. זו הבחנה קטנה, אבל היא נותנת לנו מרחב נשימה.
הפסיכולוגית ליזה פלדמן בארט, בספרה "How Emotions Are Made", מסבירה איך המוח שלנו בונה רגשות. היא טוענת שאנחנו לא פסיביים בתהליך הזה, אלא פעילים. אנחנו יכולים להשפיע על איך אנחנו חווים רגשות, על ידי איך אנחנו מתייגים אותם.
מתי זה לא מספיק? ומתי צריך עזרה מקצועית?
אני חייבת להיות כנה – הכלים האלה לא תמיד מספיקים. יש חרדות עמוקות יותר, חרדות שמפריעות לתפקוד היומיומי. אם את מרגישה שאת מתקשה לתפקד, אם החרדה משתלטת על חייך, אל תהססי לפנות לעזרה מקצועית. אין בזה שום בושה. להיפך, זה מעיד על עוצמה.
השורה התחתונה (או יותר נכון, השורה שמעלה שאלות)
התמודדות עם חרדות היא מסע אישי. אין פתרונות קסם, אבל יש כלים שיכולים לעזור לנו לחיות לצדן בצורה טובה יותר. וזכרו – אתן לא לבד. כולנו מרגישות את זה לפעמים.
אז מה הצעד הבא שלך? אולי זה פשוט לעצור רגע, לנשום עמוק, ולהתבונן בחרדה שלך בלי לשפוט אותה. אולי זה לדבר אליה, כמו לחברה טובה. או אולי זה לפנות לעזרה מקצועית.
מה שבטוח, המסע הזה שווה את זה.
אני תוהה, האם ננסה לכתוב מכתב לחרדה שלנו? מה הייתן כותבות לה?
