אוקיי, בואו נהיה כנים לרגע. כולנו היינו שם. הדופק עולה, הלחיים מאדימות, ואת ממלמלת לעצמך "איפה, איפה, איפה זה?!". אני מדברת כמובן על הרגע הזה שאת מבינה שמשהו, משהו חשוב, פשוט נעלם. אתמול היה פה, ועכשיו? כלום.
אני נעמה, ואני אלופת העולם (הלא רשמית) באיבוד דברים. כן, אני מודה. זה מביך, אבל זה גם מה שהפך אותי למומחית, סוג של. אחרי שנים של חיפושים מטורפים, התקפי חרדה קלים, והרבה מאוד "איפה שמתי את זה?!", פיתחתי כמה טריקים שיעזרו גם לך.
אבל לפני הכל, שאלה קטנה: למה אנחנו בכלל מאבדים דברים? זה לא רק עניין של שכחה, זה משהו עמוק יותר. זה עניין של מיינדפולנס. או יותר נכון, חוסר מיינדפולנס.
למה אנחנו כל כך טובים באיבוד דברים? (רמז: זה לא קשור לזיכרון)
פעם חשבתי שזה פשוט חוסר סדר, אבל אז קראתי מחקר מעניין על הקשר בין סטרס וקשב (או יותר נכון, חוסר קשב) ב-Psychology Today. מסתבר שכשאנחנו בסטרס, המוח שלנו נוטה להתמקד בדברים הבוערים ביותר ולהזניח את הפרטים הקטנים – כמו איפה הנחנו את המפתחות.
ואז הבנתי – הבעיה היא לא הזיכרון שלי, אלא העובדה שאני לא באמת נוכחת כשאני מניחה את המפתחות. אני חושבת על הפגישה בעבודה, על מה לאכול לארוחת ערב, על איך אני אספיק להספיק את הכל.
אז, מה עושים?
השלב הראשון: עצרי! (כן, אפילו שזה נשמע מטורף)
לפני שאת מתחילה לחפש כמו משוגעת, קחי נשימה עמוקה. אני יודעת, זה מנוגד לאינסטינקט, אבל תסמכי עלי. הלחץ רק יגרום לך לפספס רמזים חשובים.
אני למדתי את זה בדרך הקשה. פעם איבדתי את הארנק שלי, וחיפשתי אותו כמו מטורפת במשך שעתיים. בסוף מצאתי אותו... במקפיא. כן, במקפיא. מסתבר שבסטרס שלי, פשוט הנחתי אותו שם בלי לחשוב.
אז, עצרי. קחי נשימה. ותשאלי את עצמך: "איפה בדרך כלל אני שמה את זה?".
הטריק השני: שחזור זירת הפשע (בלי דרמה, בבקשה)
דמייני את עצמך כבלשית בסדרת טלוויזיה. נסי לשחזר את הצעדים האחרונים שלך לפני שהחפץ נעלם. איפה היית? מה עשית? למי דיברת?
לפעמים זה יעזור לך להיזכר, ולפעמים זה פשוט ייתן לך רמזים לאן לא לחפש.
הכלי הסודי שלי: שיטת "הנקיון הממוקד" (כן, זה עובד)
אוקיי, זה אולי נשמע מוזר, אבל זה עובד לי פלאים. במקום לנקות את כל הבית, התמקדי באזור שבו החפץ כנראה נמצא. תוך כדי הנקיון, סדרי קצת את הדברים, ואולי תגלי את מה שחיפשת.
אני גיליתי את השיטה הזאת במקרה כשחיפשתי את הטלפון שלי. התחלתי לסדר את השולחן עבודה שלי, ופתאום, הופ! הטלפון היה מתחת לערימת ניירת.
תובנה קטנה: סדר חיצוני = סדר פנימי (או לפחות קצת יותר שקט בראש)
פרופסור שלימד אותי פעם פסיכולוגיה אמר משהו שתמיד זכרתי: "הסביבה שלנו משפיעה על המחשבות שלנו". סביבה מבולגנת יוצרת מחשבות מבולגנות.
זה לא אומר שאת צריכה לחיות במוזיאון, אבל סדר בסיסי יכול לעזור לך להיות יותר מרוכזת ולמנוע איבוד דברים בעתיד.
הפתרון ההייטקי: טראקרים וחברים אחרים (למי שרוצה להיות קצת פחות מאבד)
טוב, אם כל זה לא עובד, תמיד אפשר לפנות לטכנולוגיה. יש היום טראקרים קטנים שאפשר לחבר למפתחות, לארנק, או לכל דבר אחר שאת נוטה לאבד. אפליקציות כמו Tile או AirTag יכולות לעזור לך לאתר את החפצים שלך בקלות.
אבל האמת? אני עדיין מעדיפה את השיטות הישנות והטובות.
הלקח הכי חשוב: קבלי את זה בהומור (כי זה הולך לקרות שוב)
הכי חשוב זה לא לקחת את עצמך ברצינות מדי. כולנו מאבדים דברים, וזה בסדר. צחקי על זה, למדי מזה, ותמשיכי הלאה.
אני, למשל, כמעט איבדתי את טבעת הנישואין שלי ביום החתונה שלי. כן, ביום החתונה! בסוף מצאנו אותה בדלי עם קרח. זה סיפור שאנחנו מספרים עד היום, וזה תמיד מעלה חיוך על הפנים שלנו.
אז, בפעם הבאה שאת מאבדת משהו, זכרי – את לא לבד. קחי נשימה, שחזרי את זירת הפשע, ונסי למצוא את זה בהומור. ואם כל זה לא עובד, תמיד אפשר להאשים את הילדים/בעל/חתול. 😉
אבל ברצינות, איך אתן מתמודדות עם איבוד דברים? שתפו אותי בתגובות! אולי נלמד משהו אחת מהשנייה.
