קסמים קטנים לשגרה אפורה: איך למצוא ניצוצות של שמחה גם ביום הכי רגיל

A young woman with curly blonde hair smiles warmly while holding a steaming cup of coffee.
מרגישה שהשגרה שלך אפורה? גלי איך למצוא קסמים קטנים ביומיום ולשנות את זווית הראייה, עם טיפים מעשיים ותובנות אישיות שיעוררו בך השראה.

האמת? עד לא מזמן, הייתי אלופה בלהפוך כל יום לפלילי. לא פלילי במובן של גניבת בנק, חלילה, אלא במובן של פשע נגד עצמי. קמה בבוקר עם פרצוף חמוץ, עוברת על המיילים בעצבים, ובערב? נופלת למיטה כמו שק תפוחי אדמה. לא שיש לי משהו נגד תפוחי אדמה, כן? אבל הבנתן את הרעיון.

הרגשתי שהחיים פשוט...קורים לי. כאילו אני נוסעת באוטובוס שהיעד שלו הוא "עוד יום".

אז מה השתנה? גיליתי שקסמים לא חייבים להיות זיקוקים בשמיים. לפעמים, הם מסתתרים בדברים הקטנים, המאוד קטנים. כמו למשל, להכין קפה בטקס שלם.

רגע, לפני שאתן מגלגלות עיניים – תחשבו על זה. פרופסורית הפסיכולוגיה של הרווארד, ד"ר טל בן-שחר, בספרו "אושר אפשרי", מדברת על חשיבות ההתמקדות ברגע הנוכחי והערכה של הדברים הקטנים. האם גם להכנת הקפה שלנו יש פוטנציאל לאושר? לדעתי – חד משמעית כן!

אני יודעת, אני יודעת. קפה. באמת, נעמה? זה מה שמציל אותנו מהאפרוריות? לא טיול מסביב לעולם או לפחות סופ"ש מפנק בספא?

אבל תקשיבו לי רגע.

התחלתי להשקיע בהכנת הקפה. לא סתם לזרוק כפית נס קפה למים רותחים. בחרתי פולי קפה איכותיים, טחנתי אותם ידנית (אוקיי, קניתי מטחנה חשמלית קטנה, אבל עדיין מרגיש לי יותר אותנטי), חיממתי את המים בדיוק לטמפרטורה הנכונה, ומזגתי לאט, תוך כדי שאני נושמת עמוק את הארומה.

עכשיו, לפני שאני ממשיכה – חשוב לי להגיד משהו. לא תמיד הצלחתי. היו בקרים שבהם הכל קרה מהר מדי, שהייתי לחוצה, ופשוט הכנתי קפה נס. וזה בסדר. כי זה לא עניין של מושלמות, זה עניין של כוונה.

הרי ד"ר בן-שחר טוען שאחת הטעויות הגדולות שלנו היא השאיפה למושלמות. הוא אומר שעלינו לשאוף לאופטימיזציה, ולא לשלמות חסרת פשרות. אז גם אם הקפה לא יוצא מושלם כל פעם, עדיין אפשר ליהנות מהתהליך.

אז מה הקסם בטקס הזה? זה לא הקפה עצמו, זה ההפסקה הקטנה, הרגע של שקט, הנשימה העמוקה. זה הזמן הזה שבו אני מתנתקת מהמיילים, מהטלפון, מהרשימת מטלות האינסופית, ופשוט...נוכחת.

אבל לא רק קפה.

אחרי הקפה, התחלתי לחפש עוד "קסמים קטנים". למשל, להקשיב לשיר אחד אהוב בדרך לעבודה. להסתכל על השמיים לפחות דקה ביום. לכתוב תודה אחת לפני שאני הולכת לישון.

ואז קרה משהו מדהים. לאט לאט, השגרה האפורה התחילה לקבל צבעים. לא צבעי ניאון בוהקים, אלא צבעי פסטל רכים. צבעים עדינים, אבל נוכחים.

אני חושבת שהסוד הוא לא לחפש את הריגושים הגדולים, אלא ללמוד להעריך את הרגעים הקטנים. כי האמת היא, שהחיים האמיתיים קורים דווקא שם. בין הפגישות, בין המטלות, בין הדאגות.

ד"ר אליזבת גילברט, מחברת הספר "לאכול, להתפלל, לאהוב", אומרת שאנחנו צריכים "למצוא את האלוהי ביומיומי". ואני לגמרי מסכימה איתה.

אבל רגע, מה אם אין לי זמן לכל זה? מה אם אני עסוקה מדי?

שאלה מצוינת. גם אני שאלתי את עצמי את זה. ואז הבנתי שזה לא עניין של זמן, זה עניין של סדרי עדיפויות. אנחנו תמיד מוצאים זמן לדברים שחשובים לנו. השאלה היא, מה באמת חשוב לנו?

האם חשוב לנו לעבור את היום על אוטומט, כמו רובוטים? או שאנחנו רוצים לחיות אותו במלואו, גם אם זה אומר להקדיש כמה דקות ביום לקסמים קטנים?

אני לא יודעת מה התשובה שלכן. אבל אני יודעת מה התשובה שלי.

ואם לסכם את כל המסע הקטן הזה, גיליתי שאושר הוא לא יעד, הוא דרך. ואפשר למצוא אותו בכל מקום, גם בשגרה הכי אפורה. צריך רק לפתוח את העיניים, לנשום עמוק, ולהאמין בקסמים הקטנים.

אז מה הקסם הקטן שלכן היום? ספרו לי בתגובות. אולי נגלה יחד עוד כמה קסמים שאפשר להוסיף לשגרה שלנו.