אני זוכרת את הרגע הזה כאילו היה אתמול. עומדת מול המקרר הפתוח, בהיתי בו כמו איזה פסל אמנות מודרנית. רעבה? לא ממש. סתם... מבולבלת. הייתי אמורה לעבוד על מצגת חשובה, אבל המוח שלי העדיף לסרוק את המבחר הדל של גבינות וירקות. ״נו, נעמה, תתמקדי!״ צעקתי לעצמי בלב. אבל הקול הזה, הקול של ההיגיון, פשוט לא הצליח להשתיק את הבלגן הפנימי.
אני מודה, זה היה רגע מביך. רגע של תסכול אמיתי. ואז הבנתי משהו – אנחנו לא צריכות עוד רשימות תיו-טו-דו מנוכרות. אנחנו צריכות תזכורות שמתחברות אלינו, שמבינות את הכאוס הזה שמתחולל לנו בראש.
מה אם התזכורות שלנו היו חברות טובות? כאלה שיודעות בדיוק מה להגיד כדי להחזיר אותנו למסלול, בלי לגרום לנו להרגיש אשמות או חסרות אונים?
במאמר הזה, לא תקבלו עוד "שיטות בדוקות" או "טיפים מנצחים". תקבלו הצצה למסע האישי שלי בניסיון לפצח את הקוד של המוח הסורר. תקבלו כלים פרקטיים, אבל גם הרבה חמלה עצמית. ואולי, רק אולי, תגלו שגם בתוך הכאוס הזה מסתתרת גאונות קטנה שמחכה לפרוץ החוצה.
הפער בין ״צריך״ ל״רוצה״: איפה הלב שלנו נמצא?
כולנו מכירות את זה: רשימת מטלות אינסופית שרק גורמת לנו להרגיש יותר לחוצות ומתוסכלות. ״צריך לעשות כביסה״, ״צריך לענות למיילים״, ״צריך להתקשר לאמא״. אבל מה באמת חשוב לנו? מה גורם לנו להרגיש חיות, מסופקות, מלאות אנרגיה?
הפסיכולוגית אמיליה נגוסקי, בספרה המבריק "Burnout: The Secret to Unlocking the Stress Cycle," מדברת על החשיבות של השלמת מעגלי מתח. היא טוענת שהרבה פעמים אנחנו תקועות במעגל הזה בגלל שאנחנו לא נותנות לעצמנו את המרחב והזמן לעבד את הרגשות שלנו.
אז מה עושים? מתחילים לשאול את עצמנו שאלות קשות. לדוגמה:
מה באמת* מפריע לי לעשות את מה שאני צריכה?
מה אני מרגישה* כשאני חושבת על המטלה הזו?
- איך אני יכולה להפוך את המטלה הזו למשהו יותר מהנה או משמעותי?
אני יודעת, זה נשמע כמו עבודה. וזה נכון. אבל זו עבודה שמשתלמת. כי ברגע שאנחנו מבינות מה מניע אותנו, אנחנו יכולות ליצור תזכורות שמתכתבות עם הלב שלנו, ולא רק עם המוח.
ההבנה הרגשית שלנו היא המפתח לשינוי אמיתי.
למה תזכורות "קלאסיות" פשוט לא עובדות (עבורנו)?
האמת? ניסיתי הכל. אפליקציות תזכורות משוכללות, פתקים דביקים בכל מקום, טבלאות אקסל מפורטות. אבל כלום לא עבד לאורך זמן. למה? כי התזכורות האלה היו מנותקות מהמציאות שלי. הן היו קרות, מנוכרות, לא התחשבו בשינויים במצב הרוח או באנרגיה שלי.
אני חושבת שהבעיה העיקרית היא שאנחנו מתייחסות אל עצמנו כמו רובוטים. אנחנו מצפות מעצמנו לעמוד בכל המשימות, בלי להתחשב בעובדה שאנחנו בני אדם. עם רגשות, צרכים, חלומות... וגם ימים רעים.
אבל רגע, יש תקווה! הפסיכולוג דניאל כהנמן, זוכה פרס נובל ומומחה לכלכלה התנהגותית, בספרו "לחשוב מהר לאט" מסביר לנו על שני סוגים של חשיבה: חשיבה מהירה ואינטואיטיבית (מערכת 1) וחשיבה איטית ומאומצת (מערכת 2). כשהתזכורות שלנו מופנות רק למערכת 2, הן מאבדות מהאפקטיביות שלהן. אנחנו צריכות לדבר גם למערכת 1, לחלק הרגשי והאינטואיטיבי שלנו.
ליצור תזכורות שהן כמו חיבוק חם (ולא סטירת לחי)
אוקיי, אז הבנו מה לא עובד. עכשיו בואו נדבר על מה כן עובד. הנה כמה רעיונות שאני אישית ניסיתי ואהבתי:
- תזכורות עם רגש: במקום "להוציא את הכלב", תכתבו "לצאת עם בובי לנשום אוויר צח ולהתמלא באהבה". שימו לב למילים שאתן בוחרות. הן צריכות לעורר רגש חיובי.
- תזכורות ויזואליות: הדביקו תמונה של המקום האהוב עליכן על המקרר כדי להזכיר לעצמכן לקחת הפסקה ולחלום. או ציירו סקיצה קטנה של מטלה שצריך לעשות. העיקר שתהיה אינטראקציה ויזואלית.
- תזכורות קוליות: הקליטו לעצמכן הודעה קולית מעודדת. משהו כמו "את מהממת, את חזקה, את יכולה לעשות את זה!". השמיעו אותה כשאתן מרגישות שאתן עומדות לוותר.
- תזכורות "משחק": הפכו את המטלות למשחק. לדוגמה, תנו לעצמכן נקודות על כל מטלה שאתן מסיימות. בסוף השבוע, פנקו את עצמכן במשהו כיף.
- תזכורות "מערכתיות": הקצו זמן קבוע לכל מטלה. לדוגמה, כל יום ראשון בבוקר זה זמן לסידורים. ברגע שזה הופך להרגל, זה נהיה הרבה יותר קל.
תזכורת טובה היא כזו שמזכירה לנו למה אנחנו עושות את מה שאנחנו עושות.
אז מה הלאה?
אני מודה, אין לי את כל התשובות. וגם אם היו לי, הן כנראה לא היו מתאימות לכולן. אבל אני כן יודעת דבר אחד: המסע הזה, המסע לגילוי עצמי, הוא המסע הכי חשוב בחיים שלנו.
אל תפחדו לנסות דברים חדשים. אל תפחדו לטעות. ואל תשכחו להיות סבלניות ואוהבות כלפי עצמכן. כי בסופו של דבר, המוח הסורר שלנו הוא לא אויב. הוא בסך הכל מחפש דרך להתבטא, דרך להיות מי שאנחנו באמת.
ואולי, רק אולי, אם נקשיב לו קצת יותר, הוא יוביל אותנו למקומות מדהימים.
אז מה התזכורת הכי מטורפת שעבדה עבורכן? שתפו אותי בתגובות!
