אוקיי, בואו נדבר תכל'ס. כמה פעמים קרה לכם שהייתם צריכים להגיד משהו קשה, משהו שאפילו קצת מפחיד, ויצאתם משם בתחושה מגעילה כאילו דרסתם גור חתולים? לי זה קרה יותר מדי פעמים. פעם ניסיתי להסביר לחברה הכי טובה שלי שהחבר שלה הוא טמבל – לא נגמר טוב. מאז אני מנסה להבין איך לעשות את זה אחרת. בלי דרמות, בלי דמעות (לפחות לא שלי!), ובלי להרוס מערכות יחסים.
אז מה ההבדל בין "להגיד את האמת שלך" לבין "להיות מניאק"? זה בדיוק מה שאני רוצה שנבין ביחד. ושימו לב, אני לא מבטיחה פה קסמים. אין כזה דבר "להגיד דברים קשים בלי לפגוע בכלל". לפעמים פשוט אי אפשר. אבל אפשר למזער את הנזק, אפשר לעשות את זה עם קצת יותר חמלה – גם כלפי הצד השני וגם כלפי עצמנו.
רגע, למה בכלל זה כל כך חשוב? כי אם נפחד להגיד דברים קשים, אנחנו פשוט נשתוק. ואז נחיה עם תסכול, כעס, ומרמור. וזה, חברים, מתכון לחיים לא שמחים. אז יאללה, בואו נצלול.
קודם כל, להבין את עצמנו: מה באמת מפריע לנו?
הסוד הכי גדול, זה לא טכניקות דיבור מתוחכמות או משפטים יפים. זה בכלל מתחיל בתוכנו. לפני שאנחנו רצים לפתוח את הפה, אנחנו חייבים להבין מה באמת מפריע לנו. לא רק ברמה השטחית, אלא ברמה העמוקה יותר. למשל, אם אתם צריכים להגיד לעובד שהוא לא עומד ביעדים, שאלו את עצמכם:
- האם אני כועס כי הוא לא עושה את העבודה שלו, או כי אני מפחד שהבוס יכעס עלי?
- האם אני מתוסכל כי הוא לא מקשיב לי, או כי אני מרגיש חסר אונים מול חוסר היכולת שלי להניע אותו?
התשובות האלה יכולות לשנות הכל. פתאום, במקום לתקוף את העובד, תוכלו לדבר על הפחדים והתסכולים שלכם. וזה, תאמינו לי, הרבה יותר אפקטיבי.
וזה מזכיר לי… פעם רציתי לפטר מישהו מהצוות שלי. הייתי עצבנית, מתוסכלת, ובטוחה שהוא פשוט לא מתאים. אבל כשבאמת ישבתי עם עצמי ושאלתי למה באמת אני רוצה לפטר אותו, גיליתי שאני בעיקר מפחדת שאני לא מצליחה לנהל אותו כמו שצריך. זה שינה לי את כל הגישה. במקום פיטורים, החלטתי לתת לו עוד הזדמנות, אבל הפעם עם תמיכה וליווי צמודים. זה עבד! הוא הפך לאחד העובדים הכי טובים שלי.
הבנה עצמית היא המפתח לדלת החמלה.
להשתמש במילים נכונות – אבל לא יותר מדי
אוקיי, אז הבנו מה מפריע לנו. עכשיו צריך למצוא את המילים הנכונות. אבל שימו לב, אני לא מדברת על לנסח נאומים חוצבי להבות. אני מדברת על להיות כנים, ברורים, ותמציתיים.
תחשבו על זה כמו על תרופה – יותר מדי זה רע, אבל גם מעט מדי זה לא יעיל. למשל, במקום להגיד "אתה תמיד מאחר!", תגידו "שמתי לב שבשבוע האחרון איחרת שלוש פעמים. זה מקשה עלינו לתכנן את הפגישות". הרבה יותר ספציפי, הרבה פחות מאשים.
דיוק מונע פיצוץ.
חשוב גם לבחור את המילים בהתאם לאופי של הבן אדם שמולכם. מה שעובד עם חברה טובה, לא יעבוד עם הבוס. ומה שעובד עם בן הזוג, לא יעבוד עם עובד חדש. צריך קצת להתאים את עצמכם, אבל בלי לאבד את הכנות.
למשל, אני מאוד אוהבת את הגישה של ברנה בראון, חוקרת הבושה והפגיעות. היא אומרת שחשוב להיות "ברור הוא אדיב, לא ברור הוא לא אדיב" (Brown, B. (2012). Daring greatly: How the courage to be vulnerable transforms the way we live, love, parent, and lead. Gotham Books). זה אומר שאנחנו לא צריכים לרכך את המסר יותר מדי, אבל אנחנו כן צריכים להיות מודעים לאיך הוא ישפיע על הצד השני. להיות ברורים לא אומר להיות אכזריים.
אדיבות היא לא פחדנות, היא כוח.
לזכור שזה לא הכל עלינו
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי, זה שכשמדובר בשיחות קשות, זה אף פעם לא רק עלינו. תמיד יש שם שני צדדים לסיפור. ואם אנחנו רוצים שהשיחה תהיה באמת אפקטיבית, אנחנו חייבים להיות מוכנים להקשיב לצד השני.
זה אומר לשאול שאלות, להקשיב לתשובות, ולנסות להבין את נקודת המבט של הצד השני. גם אם אנחנו לא מסכימים איתה. כי לפעמים, כל מה שהצד השני צריך זה להרגיש שמקשיבים לו. וברגע שהוא מרגיש שמקשיבים לו, הוא יהיה הרבה יותר פתוח לשמוע את מה שיש לנו להגיד.
פעם, רבתי עם אחותי על משהו מטופש. הייתי בטוחה שאני צודקת, והיא טועה. אבל במקום להתווכח, החלטתי פשוט לשאול אותה למה היא חושבת ככה. והקשבתי. באמת הקשבתי. בסוף השיחה, הבנתי שהיא בכלל לא ניסתה להעליב אותי, היא פשוט ראתה את הדברים אחרת. זה שינה את כל הדינמיקה. במקום ריב, היה לנו חיבור.
הקשבה היא לא הסכמה, היא הבנה.
ואם בכל זאת פגענו?
אוקיי, אז עשינו את כל מה שיכולנו. היינו כנים, ברורים, מקשיבים, ובכל זאת – פגענו. מה עושים עכשיו? קודם כל, לנשום. זה קורה. אנחנו בני אדם. לא תמיד נצליח להיות מושלמים.
הדבר הכי חשוב זה לקחת אחריות. להתנצל. להסביר שלא התכוונו לפגוע. ולהראות שאנחנו מבינים את הכאב של הצד השני. זה לא אומר שאנחנו צריכים לבטל את מה שאמרנו, אבל זה כן אומר שאנחנו צריכים להיות אמפתיים.
למשל, פעם אמרתי משהו לחבר שלי שהיה מאוד פוגע. לא התכוונתי לזה, אבל זה יצא לי בלי מחשבה. כשהבנתי מה עשיתי, התנצלתי מיד. הסברתי שלא התכוונתי לפגוע, ושאני מאוד מצטערת. הוא קיבל את ההתנצלות שלי, אבל לקח לו קצת זמן לסלוח לי לגמרי. וזה בסדר. זה חלק מהתהליך.
התנצלות אמיתית היא לא חולשה, היא גבורה.
אז מה הלאה?
אז דיברנו על איך להבין את עצמנו, איך לבחור את המילים הנכונות, איך להקשיב, ואיך להתנצל. אבל האמת היא שזה רק ההתחלה. היכולת להגיד דברים קשים בלי לפגוע היא מיומנות שלוקח זמן לפתח. זה דורש תרגול, ניסוי וטעייה, ובעיקר – הרבה חמלה.
אני יודעת שזה לא קל. אני יודעת שלפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו הולכים על חבל דק. אבל תזכרו – אנחנו לא לבד. כולנו עוברים את זה. וכל שיחה קשה שאנחנו מצליחים לעבור בשלום, היא ניצחון קטן. ניצחון שמקרב אותנו להיות אנשים טובים יותר, תקשורתיים יותר, ואוהבים יותר.
אז מה אתם חושבים? מה הטיפ הכי חשוב שלקחתם מהמאמר הזה? ואולי יש לכם טיפ אחר שאתם רוצים לשתף? אני ממש אשמח לשמוע בתגובות!