היי, אני נעמה, ויש לי סוד: פומודורו ואני התחלנו רע. ממש רע. כמו, "לזרוק את השעון מהחלון" רע.
תמיד שמעתי על הטכניקה הזו, פומודורו – 25 דקות עבודה, 5 דקות הפסקה, קלי קלות! לכאורה. בתור מישהי עם הפרעת קשב, הרעיון של מסגרת זמן מוגדרת נשמע כמו גלגל הצלה. אבל בפועל? גיהנום מרוכז.
ניסיתי, באמת שניסיתי. אבל אחרי 5 דקות כבר הייתי בטיקטוק, ואחרי 10 התחלתי לתכנן את ארוחת הערב, וב-15... טוב, אתם מבינים את הרעיון. השעון הפך להיות אויב, תזכורת מתמדת לכישלון שלי להתרכז. תסכול? בלשון המעטה.
אבל אז הבנתי משהו: אולי הבעיה היא לא בי, ולא בפומודורו, אלא באיך שאני מיישמת אותו. אולי אני צריכה פומודורו שמתאים לי?
התובנה הראשונה: פומודורו הוא לא חוק, הוא כלי.
אז התחלתי לחקור. קראתי מאמרים (אחד מהם, אגב, היה מחקר מעניין על השפעת טכניקות ניהול זמן על אנשים עם ADHD שפורסם ב-"Journal of Attention Disorders" – ממליצה!), דיברתי עם חברים, והכי חשוב – הקשבתי לעצמי. גיליתי שהגישה הנוקשה הזו פשוט לא עובדת לי.
איך הפכתי את הפומודורו לידיד שלי? הנה כמה טיפים שלמדתי בדרך הקשה (והמשעשעת):
- תשכחו מה-25 דקות. כן, שמעתם נכון. זה הקטע בפומודורו "מותאם אישית": זרקו את הכללים לפח. בדקתי מה אורכי הריכוז שלי ומדדתי! בסופו של דבר גיליתי ש-35 דקות עבודה עם 7 דקות הפסקה זאת הנוסחה המנצחת.
אני יודעת מה אתן חושבות: רמאות! אבל תקשיבו, המטרה היא לא לסבול, אלא לעבוד. ואם זה אומר לשנות את החוקים, אז סבבה.*
- הסביבה היא הכל. תחשבו על זה: איפה אתן הכי מרוכזות? בשולחן עבודה עמוס בניירת, או בפינה שקטה עם צמח וקצת אור טבעי? אני גיליתי שאני צריכה סביבה נקייה ומאורגנת, עם מינימום הסחות דעת. זה כולל כיבוי נוטיפיקציות בנייד, חסימת אתרים מפתים, ואפילו לשים שלט "נא לא להפריע" על הדלת. (כן, אני קצת דרמטית, אבל זה עובד!). בנוסף, שמתי לב שאם אני שומעת מוזיקה קלאסית מרגיעה זה עוזר לי מאוד להתרכז.
ההפסקה היא קריטית, אבל מה עושים בה חשוב אפילו יותר. כאן טמון הקאץ'. זה לא רק "הפסקה של 5 דקות", אלא "הפסקה אפקטיבית* של 5 דקות". אל תלכו לרשתות החברתיות - אתם תשאבו לשם ולא תצאו. אני קמה, עושה כמה מתיחות, שותה תה, או סתם מסתכלת על הנוף. משהו שמרענן את הראש ולא מעמיס עליו עוד מידע.
פעם חשבתי שההפסקה זה בזבוז זמן. טעות! זה הדלק שמניע אותי קדימה.*
- מערכת תגמול קטנה. אחרי כל פומודורו מוצלח, אני מתגמלת את עצמי במשהו קטן: שוקולד, צפייה בסרטון חמוד של חתולים, או שיחת טלפון קצרה עם חברה. זה נשמע טיפשי, אבל זה עובד! זה נותן לי מוטיבציה להמשיך.
אל תצפו לשלמות. יהיו ימים שבהם שום דבר לא יעבוד, וזה בסדר. אל תלקו את עצמכם. פשוט תנסו שוב מחר. הכל עניין של ניסוי וטעייה, ולמצוא מה עובד לכם*.
התובנה השנייה: הפרעת קשב היא לא קללה, היא אתגר יצירתי.
אז נכון, פומודורו "קלאסי" לא עבד לי. אבל פומודורו מותאם אישית? זה כבר סיפור אחר לגמרי. זה לא רק עזר לי להתרכז, אלא גם לימד אותי להכיר את עצמי טוב יותר. להבין מה מניע אותי, מה מפריע לי, ואיך לנצל את החוזקות שלי.
ואם זה עבד לי, זה יכול לעבוד גם לכם.
אני יודעת, זה נשמע קצת קלישאתי, אבל זה נכון. הפרעת קשב זה לא גזר דין. זה פשוט אומר שאתם צריכים למצוא דרכים יצירתיות לעבוד עם הראש שלכם, ולא נגדו. (ואם אתם מחפשים עוד השראה, ממליצה לקרוא את הכתבה הזו ב-"ADDitude Magazine" על גאוניות ADHD – זה יכול לפתוח לכם את הראש!).
שאלה למחשבה: מה אם הפרעת הקשב שלכם היא לא מכשול, אלא דווקא הכוח הסודי שלכם?
אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, ועדיין עושה טעויות. אבל אני כבר לא מפחדת מהשעון. להפך, הוא הפך להיות חבר שלי.
אז קחו נשימה עמוקה, תזרקו את הכללים לפח, ותתחילו לשחק. מי יודע, אולי תגלו שהפומודורו הוא לא רק טכניקה לניהול זמן, אלא גם כלי לשינוי חיים.
מה דעתכן, האם תנסו את הטכניקה? כתבו לי בתגובות!
