אני זוכרת את הרגע הזה כל כך בבירור. שבת בבוקר, השמש חודרת מבעד לוילונות, כולם עדיין ישנים… ולי יש רשימת מטלות אינסופית שמרחפת מעליי כמו ענן שחור. הרגשתי שאני חייבת לנצל את ה"שקט" כדי "להספיק", אבל במקום תחושת ניצחון, מצאתי את עצמי בוהה במסך, חסרת אונים.
הבנתי משהו שמטלטל לי את כל תפיסת הפרודוקטיביות: לרדוף אחרי הספק בלתי פוסק, זה מתכון בטוח לשחיקה. פשוטו כמשמעו, זה שוחק את הנשמה.
חשבתי שאני יודעת הכל על ניהול זמן, כל הטיפים והטריקים. אבל מה הטעם בשיטות יעילות אם הן מרוקנות אותך מבפנים?
אז, מה עושים? איך אפשר להספיק יותר, בלי לשלם מחיר בבריאות הנפש? אני מזמינה אותך למסע הזה, בו נחקור יחד איך ליצור פרודוקטיביות שמזינה את הנשמה, ולא גורמת לה לדמם. מבטיחה שעד סוף המאמר הזה, תראי את הפרודוקטיביות באור חדש.
האם פרודוקטיביות חייבת להיות מילה גסה?
תמיד האמנתי שאם אני לא "מספיקה", אני לא שווה. תרבות ה"הספק" חלחלה לי לעצמות, ואני בטוחה שאני לא לבד. רדיפה אחרי יעדים, רשימות אינסופיות, תחושת דחיפות תמידית… לפעמים זה מרגיש כמו מרוץ עכברים.
אבל רגע, מאיפה בכלל הגיעה האובססיה הזו? מחקרים מצביעים על כך שהתרבות המודרנית, עם הדגש שלה על יעילות ותפוקה, יצרה בנו תחושת חוסר נחת תמידי. אנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו צריכים לעשות יותר, להיות יותר. אבל האם זה באמת הופך אותנו למאושרים יותר?
האמת היא, שלא.
ד"ר אנה למבקה, פסיכיאטרית ומומחית להתמכרויות, בספרה "דופמין ניישן" (Dopamine Nation), מסבירה איך הגישה שלנו לתגמולים מיידיים (כמו "וי" על משימה שהושלמה) עלולה להוביל להתמכרות ולתחושת ריקנות. אנחנו רודפים אחרי הדופמין, אבל בסוף מוצאים את עצמנו מרוקנים.
אני זוכרת תקופה שבה הייתי בטוחה שאם רק אצליח "לתקתק" את כל המשימות שלי, אני אהיה רגועה ומאושרת. אבל האמת היא, שזה רק יצר מעגל אינסופי של מרדף.
אז מה הפתרון? איך יוצאים מהלופ הזה?
אני מודה, אין לי תשובה קסומה. אבל מה שאני כן יכולה להציע זה שינוי פרספקטיבה. במקום להתמקד בכמה הספקת, תתמקדי באיך הספקת.
האם היית נוכחת? האם נהנית מהתהליך? האם למדת משהו חדש?
הפרודוקטיביות החדשה: איכות על פני כמות.
הגישה הזו דורשת אומץ. אומץ לוותר על חלק מהמשימות, אומץ להגיד "לא", אומץ לתת לעצמך רגע לנשום. אבל תאמיני לי, זה שווה את זה.
במקום לנסות לדחוס כמה שיותר משימות ליום אחד, אני מציעה להתמקד בכמה דברים ספורים, ולעשות אותם כמו שצריך. באמת להיות שם.
למשל, במקום לבדוק מיילים כל חצי שעה, תגדירי זמן קבוע ביום שבו את עונה למיילים, ואז תתנתקי. במקום לנסות לעשות מולטיטסקינג, תתמקדי במשימה אחת בכל פעם. תתפלאי כמה תספיקי, וכמה פחות תשחקי.
הקשר המפתיע בין פרודוקטיביות ומיינדפולנס.
אולי זה נשמע מנוגד לאינטואיציה, אבל מיינדפולנס יכולה להיות כלי רב עוצמה להגברת הפרודוקטיביות. איך? פשוט מאוד: כשאנחנו נוכחים ברגע, אנחנו מרוכזים יותר ויעילים יותר.
מחקרים מראים שמיינדפולנס יכולה להפחית חרדה ומתח, לשפר את הריכוז ואת היצירתיות. (Davidson, R. J., & Lutz, A. (2008). Buddha's Brain: Neuroplasticity and Meditation. IEEE Signal Processing Magazine, 25(1), 176-174).
אני יודעת, זה נשמע קצת "ניו אייג'", אבל תנסי. אפילו כמה דקות של מדיטציה ביום יכולות לעשות הבדל עצום.
לא רק מה, אלא למה.
אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי זה להבין למה אני עושה את מה שאני עושה. מה המטרה שלי? מה הערכים שלי?
כשאת יודעת למה את עושה משהו, את מוצאת בו יותר משמעות. וכשאת מוצאת משמעות, את מוצאת גם יותר מוטיבציה.
למשל, במקום לחשוב על כתיבת המאמר הזה כמשימה מעיקה, אני חושבת עליו כהזדמנות לעזור לאנשים אחרים. זה נותן לי כוח להמשיך, גם כשאני מרגישה עייפה.
פרודוקטיביות מתוך מטרה, ולא מתוך חובה.
זה בסדר לא להספיק הכל.
אני רוצה לסיים במסר חשוב: זה בסדר לא להספיק הכל. החיים הם לא תחרות. אנחנו לא צריכים להוכיח כלום לאף אחד.
תני לעצמך רשות לנוח, ליהנות, לחלום. תזכרי שהערך שלך לא נמדד בכמה הספקת.
אני עדיין בתהליך למידה, אבל גיליתי שהגישה הזו מאפשרת לי להספיק יותר, אבל הכי חשוב - להרגיש יותר טוב.
אני מזמינה אותך לשתף בתגובות: מה הטיפ שלך לפרודוקטיביות שלא משתלטת על החיים? מה עובד בשבילך ומה לא? יחד, נוכל ליצור שיחה שתעזור לכולנו למצוא את האיזון הנכון.
