האמת? כתבתי את הכותרת הזו ואפילו אני קצת סקפטית. "האם באמת חייבים להספיק הכל?" זה נשמע כמו עוד כותרת קליקבייטית שמבטיחה פתרון קסם לחיים עמוסים. אבל רגע, תשארו איתי. כי דווקא מתוך הספקנות הזו צמחה לי תובנה ששינתה לי את כל נקודת המבט.
זוכרים את התקופה הזו שהיינו משווים את עצמנו לאחרים בפייסבוק? זו רק הייתה הכנה למה שקורה היום באינסטגרם ובטיקטוק. כולם נראים מצליחים, מאושרים, מספיקים הכל - קריירה מצליחה, זוגיות מושלמת, תחביבים מגוונים, גוף חטוב, נסיעות לחו"ל... ונשאלת השאלה: מה איתי?
האמת היא, שגם אני נפלתי בפח הזה. ניסיתי להיות "הכל". רציתי קריירה משגשגת, חיי חברה תוססים, פעילות גופנית אינטנסיבית, לימודים, זמן איכות עם המשפחה… רשימת המטלות שלי רק הלכה ותפחה, והלחץ רק הלך וגבר. הגעתי למצב של תשישות כרונית, חרדות ואפילו התקפי פאניקה.
משהו היה חייב להשתנות.
ואז, קראתי מאמר מחקר מעניין על תרבות העבודה המודרנית והקשר שלה לשחיקה נפשית. הוא הזכיר לי משהו שאני כבר יודעת - אנחנו חיים בעידן שמעודד מולטי-טאסקינג והספקת יתר, אבל המוח שלנו פשוט לא בנוי לזה (Baumeister, R. F., & Tierney, J. (2011). Willpower: Rediscovering the greatest human strength). אבל הייתה שם נקודה אחת שבאמת הכתה בי: אנחנו מתייחסים לזמן כאל משאב אינסופי.
פתאום זה היכה בי - אנחנו לא יכולים "להספיק הכל". וזה בסדר.
הבנתי שחלק גדול מהלחץ שלי נבע מהניסיון הבלתי פוסק לעמוד בסטנדרטים לא מציאותיים שהצבתי לעצמי (בהשפעת הרשתות החברתיות, כמובן).
אבל מה עושים עם התובנה הזו? איך משנים את הגישה?
אני אתחיל ממה לא עשיתי. לא נרשמתי לסדנת "ניהול זמן" נוספת. לא קניתי עוד פלנר מהמם. לא התקנתי עוד אפליקציה שמבטיחה "לשפר את הפרודוקטיביות".
במקום זה, התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות: מה באמת חשוב לי? מה נותן לי אנרגיה? מה גורם לי להרגיש חיה?
ואז, התחלתי לסרב. לסרב להזמנות שלא רציתי בהן. לסרב למשימות שלא התאימו לי. לסרב להשוואות לאחרים. לסרב לאמונות המגבילות שלי.
זה לא היה קל. האמת, עד היום אני נאבקת בזה. אבל עם הזמן, הבנתי שסירוב הוא לא אגואיזם, אלא הגנה על האנרגיה והזמן שלי.
ואז הגיע השלב השני - התמקדות. במקום לפזר את האנרגיה שלי על עשרות דברים, התחלתי להתמקד בכמה דברים בודדים שבאמת חשובים לי. הקדשתי יותר זמן לפרויקטים שאני אוהבת, יותר זמן עם האנשים שאני אוהבת, יותר זמן לעצמי.
לדוגמה, הפסקתי לנסות להיות "בלוגרית טיולים". הבנתי שנסיעות הן נהדרות, אבל הן לא העדיפות העליונה שלי. במקום זה, התחלתי להתמקד בכתיבה - משהו שתמיד אהבתי ותמיד רציתי לעשות יותר.
אני מודה, גם זה לא תמיד מצליח. יש ימים שאני מרגישה שאני שוב חוזרת לדפוסים הישנים. ימים שאני שוב משווה את עצמי לאחרים. ימים שאני שוב מרגישה שאני "מפגרת מאחור".
אבל אז אני מזכירה לעצמי את התובנה הזו: אנחנו לא חייבים להספיק הכל.
ויותר מזה - להסכים לעובדה הזו, לפעמים, היא כל ההבדל בין שפיות לטירוף.
אגב, קראתי פעם שדגים, כשהם שוחים נגד הזרם, משקיעים הרבה יותר אנרגיה. אולי הגיע הזמן שנפסיק לשחות נגד הזרם של החיים ונזרום איתו קצת?
האמת? אין לי תשובות חד משמעיות. אני עדיין לומדת, עדיין מתנסה, עדיין טועה. אבל אני כן יכולה לומר לכם דבר אחד: ברגע שהפסקתי לנסות "להספיק הכל", התחלתי באמת לחיות.
אני יודעת שזה נשמע קצת קלישאתי, אבל זה אמיתי.
מה אתכם? איפה אתם מרגישים שאתם מנסים "להספיק יותר מדי"? איך אתם מתמודדים עם הלחץ הזה? אשמח לשמוע את המחשבות שלכם.
