אוי, איבוד דברים. כולנו היינו שם, נכון? הלב דופק, הזיעה הקרה… ואז הפאניקה. פעם איבדתי את הדרכון שלי שעות לפני טיסה. כן, דרמה שלמה. חשבתי שזה הסוף, אבל אז… מצאתי אותו בתוך קופסת הנעליים עם קישוטי חג המולד. שיא האבסורד.
אבל בואו נדבר על זה רגע ברצינות. למה זה בכלל קורה לנו? למה דברים פשוט נעלמים? האם זה אנחנו, הסדר המופתי (או חוסר הסדר) שלנו, או שמא יש כוחות נסתרים בפעולה? תהיתי על זה לא מעט.
אני נעמה, ואני די אובססיבית לגבי מציאת דברים שאבדו. לא רק חפצים פיזיים, אגב, אלא גם רעיונות, תשוקות, ו… עצמנו, אם להיות כנים. אני משלבת טכניקות פסיכולוגיות, שיטות ארגון קדומות, ואפילו קצת מיסטיקה (אל תגלו לאף אחד) כדי להחזיר דברים אבודים לבעליהם. והאמת? זה עובד.
הטריק הראשון: תשאלו את עצמכם את השאלה הנכונה
הרבה פעמים אנחנו מתחילים לחפש בלי לחשוב. אנחנו סורקים את הבית בעיניים עצומות למחצה, מקווים לנס. אבל מה אם המפתח למציאה נמצא בשאלה שאנחנו שואלים את עצמנו?
במקום לשאול "איפה שמתי את זה?", נסו לשאול "מתי בפעם האחרונה ראיתי את זה?". שימו לב לפרטים הקטנים. מה לבשתם? מה חשבתם? מה הרגשתם? כל פרט כזה יכול להיות רמז.
אני קוראת לזה "שיטת העוגן". העוגן הוא הרגע האחרון שבו החפץ היה בידיים שלכם. חפשו את העוגן, והשאר יסתדר מעצמו.
פסיכולוגית הסביבה, ד"ר מיריה קירקהאם, מסבירה בספרה "Lost and Found: The Psychology of Object Attachment" (אגב, מומלץ!) שהקשר הרגשי שלנו לחפצים משפיע על האופן בו אנחנו זוכרים את מיקומם. אנחנו זוכרים טוב יותר חפצים שאנחנו מעריכים או שקשורים לזיכרונות חזקים.
אבל מה קורה אם לא זוכרים כלום? שאלה טובה.
טריק שני: תהפכו את הראש
במקום להמשיך לחפש באותם מקומות שוב ושוב, נסו לשנות את נקודת המבט שלכם. תסתכלו על החדר כאילו אתם רואים אותו בפעם הראשונה. זה יכול להיות קשה, אני יודעת. אנחנו כל כך רגילים לסביבה שלנו שאנחנו מפסיקים לראות אותה באמת.
נסו לעשות את הדברים הבאים:
- תתכופפו לגובה הרצפה: דברים נראים אחרת מלמטה.
- תסתכלו על החדר במראה: זה גורם למוח שלכם לראות את החלל בצורה חדשה.
- תשאלו מישהו אחר איפה הוא היה מחפש: לפעמים מבט חיצוני עוזר.
אני זוכרת פעם שחיפשתי את המשקפיים שלי במשך שעות. חיפשתי בכל מקום אפשרי, כולל בתוך המקרר (אל תשפטו אותי). בסוף, הבן שלי מצא אותם על הראש שלי. כן, קלאסי.
טריק שלישי: תסדרו, אבל עם טוויסט
רוב האנשים יגידו לכם שהדרך הכי טובה למצוא דברים היא להיות מסודרים. זה נכון, חלקית. אבל להיות מסודרים לא אומר להפוך לרובוט OCD. זה אומר ליצור מערכת ארגון שתואמת את האישיות שלכם.
קחו לדוגמה את שיטת "הקונמארי" של מארי קונדו. היא מציעה להיפטר מכל מה שלא "מצית שמחה". זה רעיון נהדר, אבל מה קורה אם אתם אוהבים את כל החפצים שלכם, גם אם הם לא שימושיים?
הפתרון הוא למצוא את האיזון. תסדרו, אבל אל תזרקו דברים סתם. תשאלו את עצמכם: "מה הסיפור של החפץ הזה? מה הערך שלו עבורי?". אם יש לו סיפור, תשמרו אותו. אבל תמצאו לו מקום.
מחקר שפורסם ב-Journal of Consumer Research מצא שאנשים שמחזיקים חפצים עם ערך סנטימנטלי גבוה נוטים להיות מאושרים יותר. אז אל תפחדו להיות סנטימנטליים. פשוט תמצאו דרך לתעל את זה.
ומה אם כלום לא עובד?
אז זה הזמן לקצת מיסטיקה. אני לא צוחקת.
לפעמים, דברים פשוט נעלמים. אין הסבר הגיוני. במקרים כאלה, אני ממליצה לנסות את הדברים הבאים:
- לדבר אל החפץ האבוד: כן, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל תנסו. תגידו לו שאתם מצטערים, שאתם רוצים אותו בחזרה, ותבטיחו שתשמרו עליו טוב יותר.
- לדמיין את החפץ: תעצמו עיניים ותדמיינו את החפץ כאילו הוא נמצא ממש מולכם. תראו אותו בבירור, תרגישו אותו בידיים שלכם, תריחו אותו.
- להדליק נר: נר יכול לשמש כסמל לתקווה ולאמונה. תדליקו נר, תחשבו על החפץ האבוד, ותבקשו עזרה.
אני יודעת, זה נשמע קצת משוגע. אבל תאמינו לי, זה עובד.
ואם גם זה לא עוזר? אז אולי הגיע הזמן להשלים עם האובדן. לפעמים, דברים פשוט לא נועדו להישאר איתנו.
אז מה למדנו היום?
- לשאול את השאלה הנכונה.
- לשנות את נקודת המבט.
- לסדר, אבל עם טוויסט.
- להיעזר במיסטיקה (אם צריך).
אבל הכי חשוב, למדנו שאיבוד דברים הוא חלק מהחיים. זה קורה לכולנו. ואולי, דווקא דרך האובדן הזה, אנחנו לומדים משהו על עצמנו.
אני עדיין לא מצאתי את כל התשובות, ואני בטח לא מושלמת. אני עדיין מאבדת דברים כל הזמן. אבל אני ממשיכה לחפש, ללמוד, ולחלוק את מה שאני יודעת.
מה איתכם? איזה חפץ איבדתם לאחרונה? ומה עשיתם כדי למצוא אותו? שתפו אותי בתגובות! אני תמיד שמחה לשמוע סיפורים חדשים. אולי ביחד נמצא את הפתרון. ואולי, סתם נצחק קצת על עצמנו. כי לפעמים, זה כל מה שצריך.
